נדמה שזה קרה בהרף עין, אבל אני יודעת שזה נכון, עליי לזכור הכל,
בילנו כהוגן, בפעם הראשונה שום דבר לא משנה, לא הורים ולא לימודים...
אבל זה קרה כ"כ מהר, בלי ששמנו לב.
*********
9 חודשים לפני כן:
אני ואימא שלי עושות הכל ביחד, במיוחד ממתי שאבי מת.
"יש!!" שמחתי בעודי מגיע ראשונה לעבר המזרקה.
"את יודעת שמחה לאיד זה ממש דוחה, חכי חכי לחג הודיה, אני עוד אנצח אותך!!" אימי אמרה בספקנות.
חזרנו הביתה ואימי הזמינה את חברתה מריה.
"לחיי התלמידה הכי טובה.." אמרה מריה והרימה את כוס התה "לחיים".
"אנחנו גאות בך כ"כ מותק!!" אמרה אימי בעודי שותפת את הכלים.
"על כל הגאווה הזו, איך זה שאני שותפת כלים?!" אמרתי בגיחוך.
"את מצטיינת בזה!" אמרה אימי בגאווה.
*********
כעבור יומיים:
אני אימי ואחותי סיידי נסענו לכיוון הקולג'..
"אוקיי נתחיל להתמצא בשטח.." אמרה אימי בעודה מחזיקה אחת ממזוודותי.
"ג'סי?" שאלה אימי כאשר ראתה שאני עם פרצוף לא מרוצה כ"כ...
"מה אם אני לא אצליח?" אמרתי בפתאומיות "מה אם לא יאהבו אותי?!"
"כולם יאהבו אותך ואת לא תיכשלי!!" אמרה אימי בוודאות.
"ומה אם יחשבו שאני כלומניקית?" אמרתי ספק שואלת ספק אומרת.
"למה, כי אין לך מזוודות תואמות?" שאלה אימי בטון מגחך.
"לא! כי כלום אצלי לא תואם, הכל אצלי זועק חנונית!" אמרתי בזעם.
"אוי חמודה, תזכרי מה שאבא שלך אמר: " שאת פוגשת אנשים,
תשמרי על הכבוד שלך!" תזכרי את זה בסדר?!" אימי אמרה לי ברכות.
הנהנתי לאות הסכמה..
"אפשר לזוז כבר, תיכף אקבל שבר קולג'!" אמרה סיידי, אחותי בעודה מרימה
מזוודות..
התקדמנו לעבר המעונות וחיפשנו את חדרנו.
"חדר 316" מילמלתי לעצמי..
נכנסתי לחדר ושותפתי ככל הנראה כבר הייתה שם, הורייה תלו כל מיני
תמונות מצחיקות שלה והיא ביקשה מהם להוריד אותן..
"את ג'סי?" שאלה השותפה...
הנהנתי להסכמה.
"אני אד וזאת רות אישתי, אנחנו ההורים של שונה השותפה שלך.." אביה של שונה אמר והציג את אישתו
רות ואת ביתו שונה.
"היי אני אפריל וזאת ואלה בנותיי, זאת ג'סי " אמרה והצביעה עליי, "וזאת סיידי" אמרה והצביעה על אחותי.
הם קשקשו קצת ואימי וסיידי הלכו ניפרדתי מהן בצער רב ואימא התחילה לבכות ...
אני יודעת שהפרק די קצר ולא מותח, בפרק הבא יהיה יותר מעניין..
ומי שחושב שאני מעתיקה אז ממש לא, פשוט זה סרט שלא מוקרן הרבה והחלטתי
להפוך אותו לסיפור ולשנות אותו קצת..
אז אני מקווה שתיהנו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: