על קצה המזלג

אני ממש מצטערת שלא עדכנתי המון זמן.

אז הנה בתור פיצוי שני פרקיםD:

ישבתי באיזה גן על המזרקה עם בקבוק וודקה גדול ביד.

הטלפון צלצל במשך שעות וסיננתי את כל השיחות, לא היה לי כוח לאף אחד.

48 שיחות שלא נענו, חלקן מבן, חלקן מפלג. וואו?

כל מה שיש לי להגיד לשניהם שהם יכולים לקפוץ לי.

הטלפון צלצל שוב. "מה?" עניתי בחוסר חשק.

"תגידי מה נסגר איתך?" נשמע קול, שלא היה מי חשבתי שזה.

"מה אתה רוצה?" אמרתי בעודי שותה מהבקבוק. "מה אני רוצה? תגידי יש לך בכלל מושג כמה כולם מחפשים אותך?" לי צעק.

"תפסיק לצעוק. כולם יכולים לקפוץ לי." אמרתי וניתקתי.

הטלפון שוב צלצל ועניתי. "מה?" צעקתי.

"א. אל תנתקי לי אני לא סתם חבר שלך." הוא אמר.

"אז מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?" עניתי בזלזול. "ו-ב. כדאי שתחזרי הביתה עכשיו אם את לא רוצה שאני אבוא ואחזיר אותך" הוא סיים לדבר.

"יופי סיימת? אתה לא תכריח אותי לחזור הביתה. אני אחזור כשיתחשק לי" אמרתי.

"ואיפה את מתכוונת לישון?" הוא שאל. "מה זה עניינך בכלל? אין לך איזה תחרות מפגרת שאתה צריך להתאמן עליה?" אמרתי והמשכתי לשתות.

"את שוב שותה?" הוא שאל אחרי שתיקה קצרה.

"לא" שיקרתי. "אל תשקרי, לפחות לא לי" הוא אמר.

"טוב כן אני שותה, מה כבר תעשה? תגיד לי להפסיק?" אמרתי ולקחתי עוד לגימה מהבקבוק.

"לא אבל אני אזרוק אותו כמה שיותר רחוק ממך" הוא הופיע מאחורי.

"תגיד אתה רוצה שגם אני אכנס לקומה? פעם הבאה אל תפתיע אותי ככה" אמרתי והוא חיבק אותי חזק.

"איכ את מסריחה מאלכוהול." הוא אמר אחרי שלקחתי צעד אחורה.

"איך ידעת בכלל שאני אהיה פה?" שאלתי והוא צחק.

"אני מכיר אותך עוד מימי החיתולים. את תמיד באה לפה כשרע לך" הוא אמר.

"יופי" אמרתי ורוקנתי את הבקבוק.

"בואי" הוא אמר והוביל אותי לאנשהו.

"אני לא חוזרת הביתה אמרתי לך את זה כבר!"  אמרתי ושחררתי את היד שלי ממנו.

"אוקיי אז אליי יהיה בסדר מבחינתך?" הוא אמר והכניס אותי למכונית.

"תפסיק כבר להתנהג כאילו אתה האח הגדול שלי או משהו" צעקתי ויצאתי מהמכונית.

"יודעת מה? סבבה. מעכשיו אני מפסיק לדאוג לך. תמצאי לעצמך מקום לישון, אוכל, תסתדרי לבד" הוא אמר וסגר את הדלת והתניע את המכונית.

"אחלה, אני אסתדר מצוין בלעדיך!" אמרתי והלכתי.

שמעתי כבר את המכונית נוסעת והסתובבתי אחורה. משום מה המכונית נעצרה.

"מה קרה? התחרטת?" הוא חייך.

"בסדר, אבל מחר בבוקר אתה מחזיר אותי הביתה" אמרתי ונכנסתי למכונית.

"גם ככה אני חייב להחזיר אותך בבוקר, הטיסה שלהם בחמש אחר הצהריים" הוא אמר וישר הפניתי אליו את המבט.

כבר הוא קנה כרטיסים בלי להודיע? בלי לשאול את דעתי? מי הוא חושב שהוא בכלל.

"את יודעת, בן עוד שנייה בכה בטלפון מרוב דאגה אלייך" הוא אמר.

"יופי שיבכה קצת. מגיע לו." אמרתי והסתכלתי על החלון של המכונית.

"למה את תמיד כזאת?" הוא שאל.

"כזאת איך?" הסתכלתי עליו. "כזאת שלילית. תראי מה כולם עושים בשבילך" הוא אמר.

"תתעסק בתחרות המטופשת שלך. אימו" אמרתי מבלי להסתכל אליו בכלל.

היה שקט במכונית וכל מה שהיה ניתן לשמוע את הגלגלים שנוסעים על הכביש.

לאט לאט התחלתי להרגיש איך העיניים שלי נעצמות, ונרדמתי.

"מה השעה?" שאלתי את לי, כשראיתי שאני אצלו במיטה וכבר השמש זורחת.

"השעה שלך לקום" הוא יצא מהמקלחת במגבת.

הסתכלתי מתחת לשמיכה וראיתי שאני בחולצה מכופתרת שלו ותחתונים בלבד.

"שיט!" אמרתי וזרקתי את עצמי על הכרית.

"את שרה רק שירים כאלה?" בן נכנס לחדר וקטע אותי.

"צא מפה!" צעקתי עליו והתחלתי לזרוק מפרטים.

"למה את תמיד כזאת אנטי?" בן התיישב על הכיסא של המחשב מה שעיצבן אותי עוד יותר.

"כי ההורים שלי.."קטעתי את עצמי כשמאיה נכנסה לחדר. "מה איתם?" מאיה שאלה במבט תמים.

"הם ינוחו בזמן שאנחנו ניהיה בלונדון" העברתי את המבט אל בן.

"מתי אנחנו טסים?" מאיה התיישבה על בן.

"בסוף השבוע הזה." בן הכריז וחיבק חזק את מאיה. "סוף השבוע הזה?" הסתכלתי עליו.

"כבר?" המשכתי. "ככל שנמשוך יותר יהיה לכן עוד יותר קשה לעזוב." בן אמר והוריד את מאיה מהברכיים שלו ויצא מהחדר.

"מי אתה חושב שאתה?" יצאתי מהחדר וצעקתי אליו ובן הסתובב אליי בבת אחת.

"עוד פעם אחת שאת תדברי אליי ככה, אני לא אהיה אחראי למעשי" הוא אמר והתקרב אליי.

"די כבר!" מאיה צעקה. "שחר תפסיקי להיות כזאת! הוא בסך הכל רוצה טוב לשתינו" מאיה אמרה.

"בדיוק, אבל אחותך לא נותנת לי לעשות את זה" בן אמר.

"עזבו אותי שניכם" אמרתי והסתגרתי עם עצמי בחדר.

ישבתי שם עם הגיטרה במשך שעות. זה המקום שלי ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממני או להוציא אותי ממנו.

"I always needed time on my own
I never thought I'd need you there when I cried
And the days feel like years when I'm alone
And the bed where you lie
is made up on your side

When you walk away
I count the steps that you take
Do you see how much I need you right now?

When you're gone
The pieces of my heart are missing you
When you're gone
The face I came to know is missing too
When you're gone
All the words I need to hear to always get me through the day
And make it OK
I miss you

I've never felt this way before
Everything that I do
Reminds me of you
And the clothes you left
they lie on the floor
And they smell just like you
I love the things that you do"

יכולתי לשבת ככה ולשיר שעות. להסתכל על התמונה המשפחתית.

על החיוך המדהים הזה של אמא, ואיך שאבא פרץ מצחוק כשהילד הקטן נפל אל תוך המזרקה.

ואיך אורלי תפסה אותנו בפרצופים המצחיקים האלה, כשאני ומאיה מחובקות בזרועות של אמא ואבא.

הימים הטובים האלה, מתי הם ישובו?

והאם הם ישובו בכלל?

החלטתי שהגיע הזמן להוציא את עצמי והלכתי לכיוון של פלג.

"לאן זה?" בן נעמד לפני הדלת וחסם את יציאתי. "לנשום קצת אוויר טוב לך?" אמרתי ודחפתי אותו הצידה.

"תיקחי מפתחות למקרה שלא ניהיה בבית" בן אמר. "טוב" עניתי בחוסר חשק.

הגעתי לבניין שלו והקשתי את הקוד של הדלת.

הגעתי לקומה וצלצלתי בדלת. אמא שלו פתחה לי.

"שחר, שמענו על אמא ואבא אנחנו מקווים רק לטוב" היא אמרה לי. "אחלה" חייכתי אליה.

"היי" פלג אמר וחיבק אותי.

"אני עוזבת ללונדון" שחררתי את עצמי מהחיבוק.

"מתי?" הוא שאל בפרצוף עצוב. "סוף שבוע הזה." עניתי.

"וזה אומר שאני עוזבת את כולם, גם אותך." אמרתי ויצאתי מהבית שלו.