אני מרגישה ממש טוב כי גרמתי לאישה חולה לחייך. אישה זו היא אחת ממשפחתי.

לא אני גרמתי לחיוכה המופלא להופיע מול עיניי..

אמא ביקרה אותה בבית החולים, כשאני נשארתי בבית, וסיפרה לאותה אישה מבוגרת מה מצבי (לומדת, עם חברות וכדומה) ואחר כך כשאמא חזרה הביתה..

היא סיפרה לי שאותה האישה חייכה באושר בזמן שהקשיבה למה שסופר עליי ועל אחי הגדול.

אותה אישה מרותקת למיטה ויש לה מסכת חמצן.

היא מבקשת כל הזמן שיורידו לה את המסיכה כי זה מפריע לה, אבל לא מורידים כי אסור.

אבא ואמא הלכו לבקר אותה וחזרו רק עכשיו עם הסיפור השמח הזה.

כיוון שבצהריים היא הייתה במצב נוראי ועכשיו היא כבר מדברת קצת.

אבל היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן כי המחלה מחמירה וגילה של האישה לא לטובתה בכלל.

אני הרגשתי כל כך טוב כששמעתי על חיוכה הגדול.

בא לי לבכות כמעט אבל הדמעות לא רוצות לצאת מול ההורים.

ליבי פעם מהר וחיוך עלה על פניי בלי אפילו לשים לב.

אני מרגישה כאילו קיבלתי כנפיים, אני מאוד רוצה כנפיים.

אבל זה שחרר אותי.

ואני מקווה רק לטוב האישה המופלאה ששוכבת כעט במיטה בבית חולים בלי יכולת לזוז.

ואם הטוב ביותר שיכול להיות יגיע רק בדרך אחת... לא תהיה ברירה אלא לסטות לכיוונה.

לילה טוב,

מקווה שמי קרא את הפוסט הזה הפנים והבין כמה זה חשוב לגרום לאדם לחייך ומה זה עושה בנפשו של הגורם לחיוך.

באהבה,

נופר