שנת  2006

פרק  9

ינואר.

היה  זה  יום  חמים  ונעים  באמצע  החורף.

לורן  נפגשה  עם  שארון, מינדי, שריל וניקול  בביתה  של  מינדי  באותו  יום  אחרי  שעות  הלימודים.

ביתה  של  מינדי  היה  גדול  ורחב, הייתה  בביתה  בריכה  קרירה, עמוקה  ומאורכת.

הבנות, לבושות  בגדי-ים, נכנסו  לבריכה.

"את  אוכלת  בכלל?", שאלה  ניקול  את  לורן.

"סתמי! את  יותר  רזה!", אמרה  לורן.

"אבל", הוסיפה  שארון, "ניקול  צודקת".

"אני  בסדר", אמרה  לורן.

"טוב", אמרה  שריל  והשפריצה  מים  על  שלושת  חברותיה.

"שריל!", אמרו  הבנות  פה  אחד  והחלו  משפריצות  מים  אחת  על  השניה.

לאחר  שעה  מלאה  מים  מכל  צד, הבנות  הכריזו  על  הפסקת  אש.

"זמן  לנשנוש  צהריים!", צעקה  מינדי  מעל  לקולותיהם  המשועשעים  של  חברותיה.

"אני  יכולה  לאכול  אותך!", אמרה  ניקול  לשארון  בזמן  שביטנה  קרקרה.

שריל  עזרה  למינדי  להוציא  מגש  עם  קולה  ולימונדה, קערות  עם  חטיפים  מלוחים  וחטיפי  שוקולד  לשולחן  שעמד  בחוץ.

מינדי  הייתה  במטבח  והכינה  סנדוויצ'ים  עם  גבינה  צהובה, היא  סידרה  אותם  על  מגש  והוציאה  אותו  לשולחן  שבחוץ.

"יאמי!", קראה  ניקול  והסתערה  על  השולחן  הגדוש.

"את  מחסלת  הכל!", אמרה  שארון.

"אני  לא  חושבת  שהיא  שמעה", אמרה  לורן.

הבנות  צחקו  בקול  רם.

מינדי  ושארון  לקחו  מהסנדוויצ'ים  והתיישבו  על  כיסאות  שיזוף  שהיו  קרובים   לשפת  הבריכה.

לורן  אכלה  סנדוויץ' והכינה  צלחת  קטנה  מהחטיפים  המלוחים.

שריל  וניקול  התיישבו  קרוב  לשולחן  והכינו  לעצמן  צלחות  עמוסות  מכל  דבר  בשולחן.

לורן  התיישבה  על  שפת  הבריכה  לאחר  שסיימה  לאכול.

"חזירות", אמרה  לורן  לניקול  ולשריל.

"איך  אתן  עדיין  ממשיכות  להיות  רזות?", שאלה  שארון.

"לא  יודעת", אמרה  ניקול.

"ניקול  בטח  מוציאה  אנרגיה  ברדיפה  אחרי  מרטין", אמרה  לורן.

הבנות  הבינו  את  הבדיחה, גם  ניקול   צחקה  וידעה  שלורן  רק  צוחקת  אבל  כל    דבר  שנגע  לה  ולמרטין  פגע  בה  מעט. 

ניקול  קמה  ממקומה  ורצה  לעבר  לורן.

היא  דחפה  אותה  לבריכה. 

"ניקול!", קראה  לורן  לאחר  שעלתה  מעל  לפני  המים.

ניקול  צחקה.

"למה  עשית  את  זה?", שאלה  לורן.

"זה  היה  בצחוק", השיבה  ניקול.

"אם  את  אומרת", אמרה  שריל  ועזרה  ללורן  לצאת  מהמים.

"אל  תעשי  את  זה  שוב, טוב?", אמרה  לורן  לניקול.

"מבטיחה", השיבה  ניקול.

"בואו  נרכל  קצת, משעמם  לי", אמרה  שארון.

"אוקיי", אמרו  הבנות  והתיישבו  שתיים  על  כל  כיסא  שיזוף.

"שמעתי  שאנסטסיה  מורדנסון  מי'2  הולכת  לצבוע  את  כל  הראש", אמרה  מינדי.

"במה?", שאלה  שארון. 

"אתן  לא  תאמינו  אבל  היא  הולכת  לצבוע  בצבע  כחול, כמעט  לבן!", אמרה  מינדי  וצחקה.

"לא  יכול  להיות!", אמרה  ניקול  ותפסה  את  ביטנה  שכאבה  מרוב  צחוק.

הבנות  צחקו  כל  כך  חזק  עד  שצחוקן  נשמע  כמו  צווחה.

"במילא  אף  אחד  לא  שם  עליה", אמרה  שארון, "היא  לא  מעניינת".

"היא  אחת  מהידידים  של  ג'רמי", אמרה  לורן.

הצחוק  נפסק.

"הוא  לא  שם  עליה", אמרה  מינדי, "אני  יודעת  שהוא  לא".

"הוא  רואה  רק  אותך", אמרה  ניקול, "אז  אל  תדאגי".

"בסדר", אמרה  לורן.

"בואו  נחזור  לבריכה", הציעה  שריל, "כבר  שעה  אנחנו  פה  מדברות".

הבנות  קמו  והחלו  לרוץ  ולקפוץ  לבריכה  הצלולה.

רוב הזמן אני בדיכי\לא נותנת לאנשים להסתכל עליי מציירת..

סתם נמאס לי מדברים.. כמו:"יא איזה ציור יפה לא את ציירת נכון?".

אני מוצאת את עצמי יושבת לבד בחדר סגור. לא כי אני מתבודדת לגמרי.. זה כי אני רוצה להיות קצת לבד..

יש אנשים בכיתה שלא מבינים מה זה להפסיק..

או יותר נכון.. להפסיק להציק..

אני בזמן האחרון ממש כלבתית לבנות אחרות בכיתה.. זה מפריע לי אבל אני לא שולטת בזה..

השנה נגמרת.. זה כבר מורגש באוויר.. אבל יש עוד כמה ימים עד סופה.

זה לא שאני כבר רוצה לגמור לעזאזל עם הבצפר או משהו.. אני רוצה להמשיך לראות את החברות כל יום..

לצחקק כשיוקי עובר במסדרון..

ולשמוח שכל יום יכול להיות מלא בכייף אבל זה לא תמיד ככה..

מצבי הרוח שלי לא משהו בשבוע האחרון..

וגם פעם בכיתי בגלל משהו ממש ממש מטומטם..

אבל זה לא קשור ממש..

אני יודעת משהו שיכול להיות ממש לא טוב שנה הבאה..

הנער שאהבתי בכיתה ז' יחזור לבצפר אחרי שנת עזיבה לפנימייה צבאית.

ואז.. הרגשות שלי בכלל התבלבלו.. כי אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו..

כשהוא הלך הייתי עצובה.. אבל זה דעך.. והאהבה החד צדדית תחזור ובגדול..

ותהיה מפוצלת לשני נערים בשכבה..

לצורך שימוש הפרטיות.. מעתה ואילך יקראו לנער שחזר טויה.. או כל שם יפני יפה אחר..

פוסט דיכאוני.. ואני מקווה שמחר יהיה טוב יותר..

ואני לא אהיה כלבה..

לילה טוב.. =[ 

פרק  8

"איזה  חזירים  אתם", אמרה  לורן  והתיישבה  ליד  ג'רמי.

"אפילו  לא  חיכיתם  לנו", אמרה  ניקול  והתיישבה  מול  לורן, ליד  מרטין.

לורן  לקחה  כפית  וטעמה  כדור  גלידה  בטעם  מסטיק, הטעם  האהוב  עליה.

"יאמי", אמרה  בשקט.

"ניסית  את  הוניל?", שאלה  ניקול  את  מרטין.

"עדיין  לא", ענה  ולקח  בכפית  חתיכה  קטנה  מכדור  גלידה  בטעם  וניל.

"זה  טעים", אמר  בזמן  שלקח  עוד  חתיכה.

"איך  השוקולד?", שאלה  לורן.

"טעים", ענה  ג'רמי.

לורן  קירבה  את  הכפית  שלה  לכדור  הגלידה  אבל  ג'רמי  לא  נתן  לה  לחתוך  חתיכה.

"אני  רוצה  לטעום", אמרה  לורן, צוחקת.

"אני  אתן  לך  לטעום  רק  בתנאי  אחד", אמר  ג'רמי, "אם  תתני  לי  להאכיל  אותך". 

"מה  אני, תינוקת?", אמרה  לורן  בצחוק.

"עכשיו  כן", אמר ג'רמי  בקריצה וחתך  חתיכה  מכדור  הגלידה.

הוא  קירב  את  הכפית  לשפתיה  של  לורן  והיא  פתחה  את  פיה.

היא  אכלה  את  החתיכה  ונישקה  את  ג'רמי.

מרטין  הסתכל  על  ניקול.

"אני  רוצה  לתת  לך משימה, מרטין", אמרה  לורן.

ג'רמי  הסתכל  על  לורן  במבט  חשדני.

"זה  בסדר  ג'רמי", הרגיעה  אותו.

"אם  תנשק  את  ניקול", אמרה  לורן, "אני  אקנה  לך  2 כדורי  גלידה  נוספים  בכל  טעם  שתרצה".

ניקול  ומרטין  הסמיקו.

"תוכנית  טובה", לחש  ג'רמי  באוזנה  של  לורן.

"זה  בסדר  מצידך ניקול?", שאלה  לורן.

 ניקול הנהנה בשקט.

"נו?", זירזה  לורן  את  מרטין.

"רוצים  הדגמה?", שאל  ג'רמי.

"לא, זה  בסדר", ענתה  ניקול שהצבע עדיין לא ירד מלחיה.

מרטין  התקרב  לניקול, ונישק  אותה.

"איזה  חמודים", אמרה  לורן, "ועכשיו  אני  אקיים  את  ההבטחה".

"לא  צריך", עצר  אותה  מרטין, "יש  כאן  מספיק  גלידה  בשבילי".

"איך  שאתה  רוצה", אמרה  לורן.

כל  כדורי  הגלידה  נעלמו  על  ידי  יושבי  השולחן.

ג'רמי  מזג  קולה  לארבעת  הכוסות  שלו  ושל  חבריו.

"אז", אמר  ג'רמי, "איך  היה  הסרט?".

"איזה  סרט?", שאלה  ניקול ולגמה מן הכוס.

לורן  צחקה.

"הסרט  שהלכנו  לראות  לפני  שעה", עידכנה  אותה.

"אבל  את  כל  הסרט  הסתכלת  על  מרטין", הוסיף ג'רמי בחיוך.

ניקול  הסמיקה.

"לדעתי  הסרט  היה  קצת  מחניק", אמרה  לורן  והסתכלה  על  ג'רמי.

בשעות  הלילה  המוקדמות, בדרך  הביתה  ג'רמי  ליווה  את  לורן  בדרך  אחת  ומרטין  ליווה  את  ניקול  בדרך  בשניה.

מרטין  וניקול  הלכו  דרך  רחוב  מואר  בפנסי  רחוב  עם  גינות  נוי  רבות.

מרטין  ניסה  להתחיל  לדבר  אבל  לא  היה  לו  נושא.

"איך  היה  הסרט?", שאלה  ניקול  והפרה  את  הדממה.

"הסרט  היה  מעניין", ענה  מרטין.

דממה  נוספת  שררה.

"הקטע  הזה  שהיה  במסעדה", התחיל  מרטין  להגיד, "אני  לא  נשקן  טוב".

"דווקא  נהנתי", אמרה  ניקול  צוחקת.

"באמת?", שאל  מרטין.

"באמת", אמרה  ניקול.

ניקול  ומרטין  הגיעו  לביתה.

"אתה  רוצה  להיכנס?", שאלה  ניקול.

"אני  צריך  לחזור  לבית  שלי", אמר  מרטין.

"אה, בסדר", אמרה  ניקול, מבואסת.

"נתראה  בחטיבה", אמר  מרטין  ונשק  לה  על  הלחי.

"כן, בחטיבה", אמרה  ניקול  וסגרה  את  דלת  הכניסה.

מרטין  וניקול  כעסו, כל  אחד  על  עצמו.

"מה אני עושה?!", חשב מרטין  נשען  על  הדלת.

"איזה תסכול!", אמרה  לעצמה  ניקול בזמן שנשענה  גם  היא  על  הדלת.

"למה  לא  נכנסתי?", כעס  על  עצמו  מרטין.

"אולי  הוא  כבר  הלך?", אמרה  ניקול  וחזרה  לעמידה  מלאה.

היא  פתחה  את  הדלת  ומרטין  נפל  פנימה.

"מה  אתה  עושה  כאן?", שאלה  ניקול בזמן  שעזרה  לו  לקום.

"אני  רק  רציתי  לדעת  אם  ההצעה  שלך  עדיין  בתוקף", אמר  מרטין.

"כן", אמרה  ניקול, "היא  בתוקף".

מרטין  חייך  וניקה  את  חולצתו  מאבק. 

"רוצה  קולה?", שאלה  ניקול.

"כן", אמר  מרטין.

ניקול  מילאה  קולה  בכוס  זכוכית והושיטה לו.

"תודה", אמר  מרטין  והסמיק כשידו נגעה בידה.

הם  יצאו  החוצה  והתיישבו  על  ספסל  בגינה  האחורית.

ניקול  ומרטין  ישבו  בצדדיו  השונים  של  הספסל, רחוקים  אחד  מהשניה.

מרטין  התקרב  לאט  אל  צידה  של  ניקול.

השניים ישבו  יחד  מתחת  לשמיים  זרועים  כוכבים  והתקרבו  אחד  לשניה  כמה  שאפשר.

"יש לו ריח טוב", חשבה ניקול ועצמה את עיניה.

בדרך לביתו חשב מרטין על ניקול, אבל היא כבר חלמה עליו לפני.

(תמונה ראנדומלית)

זהו להיום =]