דברים שרציתי לומר

עוד חודש אני מתחילה את תקופת השירות הלאומי שלי...

זו אמורה להיות תקופה נחמדה אבל אני כ"כ חוששת מפניה, אני מכירה רק בת אחת שאיתה אני אגור מתוך 6 בנות שאיתן אחיה, אעבוד, אגור במשך כל השנה הקרובה, אז אומנם כל סופשבוע אני בבית אבל עדיין זה ממש מלחיץ אותי, איך השאר יהיו? איך יהיה הקשר בדירה? אני אהנה או אסבול? ומעבר לכך עולים סימני שאלה כלפי הילדים, כן, נכון, הילדים מקסימים אבל האם הם יהיו מקסימים כלפי גם כשאני אדריך אותם ולא כשאני אבוא לבקר? איך באמת הם יקבלו אותי כמדריכה? עד לאיפה יגיעו ההשוואות ביני לבין המדריכה הקודמת?

ומעבר לשאלות ולפחדים מהשנה הקרובה יש את הפרידה מהבית, מהחברות שליוו אותי 6 שנים, יש את המחשבה שב1 בספטמבר במקום לארגן תיק וללכת לביצפר אני כבר ב24 באוגוסט אארגן תיק גדול אעלה על אוטובוס ואסע לכפר סבא כדי להתחיל את השנה הזאת.

יהיה מוזר.

ומה אני אמורה לעשות עם הקשיים?

איך שומרים על קשר עם 38 בנות שאף אחת מהן לא איתי בכפר סבא?

ולעניין אחר.

לפני כמה שבועות עשינו בנות הכיתה מסיבת סיום, האמת? התרגשתי. לא מהמסיבה אלא ממה שקרה אח"כ אבל זה מתחיל בסיפור:

כשהייתי בסוף כיתה ה' בחופש הגדול לפני ו' עשינו מסיבת פיג'מות אצל חברה, באותה תקופה הייתה לי חברה טובה, היינו החברות הכי טובות (לשם העניין ניקרא לה... אסתי) אסתי ואני היינו כל היום ביחד, בהפסקות ובשיעורים ואחה"צ ובאותו שבוע ראשון של החופש כבר הספקנו להיפגש אצלה בבית, והלכנו לאיזה גן שעשועים, שם יכו לה בנות דודות שלה והיא הייתה איתם ואותי כאילו שכחה בצד, נעלבתי, ויצאנו מאותו גן בריב ולא מדברות, כשהיגעתי למסיבה ראיתי שהיא שכחה הכו, אני לא שכחתי, אבל החלטתי להיתעלם, היה נהדר אבל מישהי דרכה לה על היד והיא בכתה, ניגשתי אליה להרגיע אותה ותוך כדי ראיתי קטע מסרט משעשע למדי וצחקתי. אסתי חשבה שצחקתי עליה ונעלבה, ושוב רבנו.

עברו כמה דקות ו2 בנות שניצלו את ההזדמנות ניגשו אלי, וביקשו לדבר איתי, הסתגרנו שלושתינו באיזה חדר והן ביקשו שאגיד על אסתי דברים רעים, בתור ילדה קטנה ומטומטמת בכיתה ה' אמרתי, הבעיה? היא שמעה הכול מאחורי הדלת.

מאז עברו 7 שנים של ברוגז מוחלט, היא לא סלחה לי, לא דיברה איתי ולא ענתה לי.

אז זה הסיפור.

באותה מסיבת סיום דיברתי עם חברה שלי על כמה נמאס לי מהריב הטיפשי הזה, חברה אחרת שמעה 2 שניות ומיד הבינה על מה אני מדברת ונעלמה... היא הלכה לדבר עם אסתי, היא הכריחה את אסתי ואותי לדבר, ודיברנו.

דיברנו בפעם הראשונה במשך 7 שנים, בפעם הראשונה היא סלחה לי, בפעם הראשונה יכולתי להתנצל בצורה נורמלית ולזכות לתגובה, ומזה התרגשתי.

אז אני לא אומרת שהשלמנו ואנחנו מדברות, והאמת? אני לא בטוחה שאני רוצה אותה כחברה, אני לא יודעת עד כמה אני רוצה חברה שכ"כ קשה לה לסלוח על דבר מטומטם שעשיתי בתור ילדה קטנה, אבל האבן הכבדה על העובדה שיש מישהי שכועסת עלי ולא סולחת לי, היא ירדה ועל זה אני שמחה.