הסכיזופרניה של אלוהים

רבים הפצירו בי כי קריאה תחולל פלאים במוחי הפעוט. רבים אמרו שזה תואם חשיבה אינטיליגנטית ומפותחת, כמו שלהם, אותם רבים. מסתבר שזה באמת נכון, כי אותם רבים מדוברים אף הצליחו להציג בפני אמירה זו כסוג של מחמאה. משהו בסגנון "את בחורה חכמה, ספקי גירויים למוח שלך!" ("את מטומטמת, תעשי עם זה משהו ").

לעיתים ההערות חסרות התועלת האלה העלו מחשבות או התיחסות מועטה במוחי, אבל תמיד זה נגמר בהחזרה עצמית למציאות באמירה נחרצת המורה להשאר עצם עצמאי בעל דעות והחלטות יציבות ככל האפשר. אני הרי לא מתה על "קריאה", בזבוז זמן של לחשוב על סיפורים, שכן, אני מודה, הם נחמדים מאוד, יפים. אבל אני מקבלת אותם כשעשוע ובזבוז זמן לא חשוב כל כך. חוץ מזה שרבים יש הרבה ורבים אומרים גם הרבה דברים ולא צריך להאמין לכל מה שכתוב בעיתון.

עוברים ושבים המכונים בלשוני "רבים" היו עם זרימת הזמן בסך הכל אנשים מן המניין. בני תמותה, אנשי עם פשוטים, לא משהו שגורם לי להתרגש. אך כשלחבורה הצטרפה "דגנית המדהימה" החלה להתעורר בראשי ספקה קטנה. שנכון, אם להודות, היא גדלה גדלה ותתפוצצץ בסופו של דבר, אבל אני עוד זוכרת אותה כשהיא הייתה... "פצפונת ולא חריגה".

התחלתי לחשוב על המלצות לספרים. כמו חורים שעם הזמן (הלא ארוך) מתרחבים. אולי הסיפורים באמת לא כל כך נוראיים. ואולי דווקא כדאי לנסות אחד או שניים, הרי היא אומרת ש"זה כבר הגיל, זה כבר הגיל..."

אז אני די מסופקת ולא בטוחה ממש. מה עלי לעשות, להרפות או לתת לשיגרה (לא במובן הרע) לעשות את שלה.

להת' בקרוב,

רוני.