הסכיזופרניה של אלוהים

ובעודי חולמת בהקיץ על אותה אדמונית יפת מראה, עגלגלה מלחלחה ומדהימה בטעמה, מחכה לי ליד הדלת מעטפה שאני, אינפנטילית חסרת תקנה שכמותי, לא יודעת על קיומה. המעטפה שמורה על "זימון לריאיון אישי". אישי. פרטי. זה דבר שמיועד בשבילי. זמן מוקצב לאנשים מוערכים, בו כל שעליהם לעשות הוא לדבר איתי. לשאול אותי שאלות. פרקטיות ככל שיהיו, הן עדיין מופנות אלי באופן פרטי. באופן אישי.

ואני קמה והולכת אל עבר הגיגית בה ארחוץ את עורי השרוט מגרגירי החול של חוף הים התיכון. איזה חוף נהדר. מלא פתיחות, תדהמה, נאורות. כמו מדמה את המים שמולו כאל ים הידע הגדול הנחשף אל פני המבקר בחורף, הטובל בו בקור החד, כמחשיל רצונם של הקהל לטעום מן היופי הנאור והנקי ההוא.

ובדרך אל אותה שטיפת תחושה, אני פוגשת במה שנראה כמעטפה שנויה במחלוקת, שיעילותה נסחטה ממנה לפני חודשים. ובכל זאת עולה בי הספק שאולי זאת בכל זאת מעטפה שנויה במחלוקת אך שונה. אולי זאת המעטפה הצעירה, שעוד לא השתפשפה מהאויר המקולקל.

ואז, ברגע של זלזול מלא יאוש, ברגע בו העפתי מבטי ממנה במילוי ציפיה מדומה, הבנתי כי ראיתי את חייה החדשים של מעטפה חדשה, בה נמצא מכתב חדש, המבשר חדשות נפלאות. עוד מעט ואזכה להיות מאושרת מכל אותם מעשים אמיתיים חסרי מסכות שעזרו לי להפרד ממקומי הנוכחי בצורה הכי אנושית שיש.

לך תדע, אולי עוד אזכה לעבור בשערי ההשכלה החדשים שלי בקרוב. להכיר את חלקי החברה החדשים שיתפסו את מחשבותי בשנים הקרובות. אולי עוד אזכה להיות מי שאני שואפת אליה.

בהצלחה,

רוני.