הסכיזופרניה של אלוהים

ובעודי חולמת בהקיץ על אותה אדמונית יפת מראה, עגלגלה מלחלחה ומדהימה בטעמה, מחכה לי ליד הדלת מעטפה שאני, אינפנטילית חסרת תקנה שכמותי, לא יודעת על קיומה. המעטפה שמורה על "זימון לריאיון אישי". אישי. פרטי. זה דבר שמיועד בשבילי. זמן מוקצב לאנשים מוערכים, בו כל שעליהם לעשות הוא לדבר איתי. לשאול אותי שאלות. פרקטיות ככל שיהיו, הן עדיין מופנות אלי באופן פרטי. באופן אישי.

ואני קמה והולכת אל עבר הגיגית בה ארחוץ את עורי השרוט מגרגירי החול של חוף הים התיכון. איזה חוף נהדר. מלא פתיחות, תדהמה, נאורות. כמו מדמה את המים שמולו כאל ים הידע הגדול הנחשף אל פני המבקר בחורף, הטובל בו בקור החד, כמחשיל רצונם של הקהל לטעום מן היופי הנאור והנקי ההוא.

ובדרך אל אותה שטיפת תחושה, אני פוגשת במה שנראה כמעטפה שנויה במחלוקת, שיעילותה נסחטה ממנה לפני חודשים. ובכל זאת עולה בי הספק שאולי זאת בכל זאת מעטפה שנויה במחלוקת אך שונה. אולי זאת המעטפה הצעירה, שעוד לא השתפשפה מהאויר המקולקל.

ואז, ברגע של זלזול מלא יאוש, ברגע בו העפתי מבטי ממנה במילוי ציפיה מדומה, הבנתי כי ראיתי את חייה החדשים של מעטפה חדשה, בה נמצא מכתב חדש, המבשר חדשות נפלאות. עוד מעט ואזכה להיות מאושרת מכל אותם מעשים אמיתיים חסרי מסכות שעזרו לי להפרד ממקומי הנוכחי בצורה הכי אנושית שיש.

לך תדע, אולי עוד אזכה לעבור בשערי ההשכלה החדשים שלי בקרוב. להכיר את חלקי החברה החדשים שיתפסו את מחשבותי בשנים הקרובות. אולי עוד אזכה להיות מי שאני שואפת אליה.

בהצלחה,

רוני.

פעם (לא מילה טובה. הכל עניין יחסי), כשהייתי קטנה (אני שוב עושה את זה...), כולם היו אומרים שרוני זה שם של בן. שזה מוגדר כיוניסקס, אבל ביננו (צעקה הדודה השיכורה בליל הסדר כשלא קראנו את ההגדה), אין בנות שקוראים להן רוני. ולי זה היה נראה מאוד מוזר. זאת אומרת, אמרתי לעצמי שנכון, אני בערך לא יודעת כלום על כלום, ואין לי יותר מדי זכויות ערעור על הדברים האלה. אבל אם יש רוני שאני מכירה, היא בת. בת שלא רצתה להתחפש למלכה או לשלגיה בפורים, ולא אהבה לקנות נעליים ורודות ושמלות. אבל היא הייתה בת, ללא ספק. ההורים, בניגוד לדודה, אמרו שנכון שזה שם שהוא יוניסקס, אבל הוא מאוד מתאים לי בתור בת. כאילו שזה שם של בנות שמישהו החליט שזה גם שם של בנים, אבל זה לא מתאים כל כך.

לא חשבתי על זה כמעט אף פעם. בטח לא בשנים האחרונות. כי במודע או לא (אולי בתת מודע שהונע ע"י המודע) מאוד התרחקתי מסטיגמות חברתיות בסיסיות שמדביקים במוח של כל אחד כשהוא גודל (שוב עניינים יחסיים). לא נורא.

היום יום ראשון, מפלט. היום יום ראשון. זה אומר ששבוע חדש מתחיל בתרבות האנושית המערבית. היום זה שבוע הלחץ שלי. זו התקופה הזאת בשנה בה אני צוברת נסיון בדרך מוזרה שכזו. מוזר איך שגברת אחת, די נורמאלית, מסוגלת לתת ליגיטימציה למגורים באחורי הבמה של התיאטרון למשך שבוע למספר רב של ילדים. מוזר איך שפעם זה היה נראה ליגיטימי יותר. אבל לא נורא. רק השנה רוני, רק השנה.

היום יום ראשון, מפלטי. היום יום ראשון. כבכל יום ראשון, באופן פורמלי היה לי היום שיעור הבעה עם אדון שמעון. היום הסתפקתי בשיעור די פרטי (האמן לי, הוא היה מספק).

היום דיברתי עם אדון שמעון, מפלטון. היום דיברתי עם אדון שמעון. היום גיליתי סוד חדש, מפלטון. ואתה, כשמך מרמז, מקור פליטות מהרצון והטעות. ואתה כוונות טובות ותכולות, אני יודעת. אבל ישנם אותם חוטאים מסדום ומעולם שבידם לחלוב ממך בקשת יצרם. אתה, מפלט פרטיות שכולו שקיפות, כבר הוכחת את עצמך ככלי חברתי שמשחק לכל השחקנים. תמימות היא הגורם, אתה בסדר.

אסלח על כל הרוח והזלזול הנפלטו עלי מן האלוהים. אנקה את הלכלוך מן הלובן שהיה. אסלח ואנקה ולא אסלח על ימים עברו כי הם הותירו אחריהם רגשות לוואי. הכל יהיה בסדר בסוף, אלוהים. כי לנורא מכל אהיה מוכנה מטבעי, השכחה עליך לא תכאב. אולם אתה, תשכח כדרכך וכדרכו של עולם.

עוד שנה אחת, רוני. עוד שנה ויהיה כבר אחרת. לטוב ולרע, את קופצת אל הלא נודע בידיעה אחת מולחטת, שהכל יהיה בסדר בסוף כי רוח אלוהים עליך גם כשאת לא עליה. כי הטלפון של דגנית תמיד יהיה בזכרונך. ורוחו של אלוהים הנוכחי אצלי בנתיים, עד שתתממש או עד שתשכח כדרכו.

הירהורים על שיחות שקיימות רק אצלי.