אני מניחה שכל סיפור אהבתי ופיתולי ברחבי שבילי השוטטות של ישרא-בלוג נבעו מגעגוע. ואין לי ובי יותר עניין להלחם בתכונה הבולטת כל כך הזאת שלי, הגעגוע. אז אני יודעת שאני פשוט אדם גדוש, אדם סוחט. אני מצטערת באמת על התסבוכות שאני גורמת להכל. זה הכל געגוע, רגש כל כך חזק, כל כך דומיננטי, כל כך מטריד, מסתורי, מושך. כל כך אנושי, כל כך טבעי. כל כך אני.
ובעצם געגועי אני סוחטת ממך את הפרטיות, את החופש, את החברה שלך, את הסביבה שלך. פשוט סוחטת וסוחטת, מנסה להשיג איזו תמצית ממך שתישאר אולי לנצח. ולמרות שאחזור על כך ש"זה פשוט לא אפשרי לתמצת אדם", בטח לא כמוך, כמו מן מנטרה חוזרת לה במעגלים סופיים, זה נשאר, אולי ישאר, וגם אם ייסתווה, זה שם, אני מניחה. כמו מחלה, שאדם, כאקמול, מסווה אותה ולא מסיר אותה. והחלטתי פשוט להשלים איתה, לא להלחם בתכונה שהיא כל כך אני. פשוט לחיות איתה, אפילו לרסן אותה כמעט.
כאן, רשמית, זה נגמר. זו לא את, ישרא שלי, זאת אני- רוויה ממך. אני מניחה שאחזור בעוד שנים, מעטות או לא, אולי רק כשאתגעגע אליך.
הולכת,
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
violina
