בכל יום קורים מאות רבות של תאונות ויש פצועים והרוגים, המנהג הרווח במדינתנו הוא לקטר.
ביום חמישי נסעתי ברכבת לכיוון תל-אביב, מאחורי ישבו אנשים ודיברו על תאונות דרכים. למרות כבוד הבלוג אני מרשה לעצמי לצטט כמה מהאימרות שנאמרו ברכבת:
- "זאת המדינה הכי גרועה בעולם".
- "קיבוץ הגלויות הזה הוא מסריח, כל אחד חושב רק על עצמו, למדינה הזאת אין לאן להתקדם".
בהמשך השיחה למדתי קצת על דעותיהם הפוליטיות של הדוברים הנ"ל – הם לא היו שמאלנים ("צריך להיפטר מהערבים האלה"); הם גם לא היו ימנים קיצוניים ("מה אכפת לי מהמתנחלים האלה"). הם הכריזו על עצמם כמיואשים. מהכל.
ניסיתי לחשוב מה מביא בן אדם לחשיבה כזאת, ממה שואב הייאוש הזה את כוחו, ומה אני יכול לומר (היפותטית) בדיון כזה בלי להישמע כמנותק מהמציאות.
נזכרתי בשיר ישן של אביב גפן ממחוזות ילדותי. אחד מהמשפטים בשיר אומר "נקבור את הרובים ולא את הילדים... עד שיהיה טוב". המטרה של השיר היא מטרה נפלאה לצעוד לחלום, לצעוד לשלום, אבל הדרך להגיע אל אותו המקום היא הייאוש - בואו נוותר על מה שאנחנו, בואו נוותר על הכל, נקבור כל דבר שנראה כמפריע - וכך יהיה טוב. שיר זה היה חלק ממהלך כולל שהכניס בתוכו את "מאמר הדור" ש"רוצים ללכת מכאן" על פי אביב.
דווקא דרך מילות השיר הצלחתי להבין את יסודות הייאוש שפשטו בנו, השיטה הזאת לפיה אם אני חושב X ואתה חושב Y הרי שאין לנו יכולת להסתדר ועלינו לחשוב אותו דבר. החסד הזה שהוא כולו חטאת כי הוא מוכן לוותר על הכל כדי שיהיה לו קצת שקט, התרבות הזאת שאם משהו לא מוצא חן בעיני אז אני מתנתק מקיומו או מוחק אותו בברוטאליות, כל אלה יחד יוצרים את האווירה של הייאוש. אין לי בעיה שיקברו את הרובים אם יימצא להם תחליף, הבעיה היא שכלל לא מחפשים תחליף כי כלל לא רוצים שלום - רוצים שקט, רוצים לחיות טוב, וכמו ילדים קטנים אנו מכסים את עינינו ומאמינים שכל הצרות עברו, אנו מדברים על קבירת הרובים אבל קוברים את עצמנו.
וזה לא עניין פוליטי כי זה טבוע בכולנו - ב"מתנחלים" שהתנתקו מה"חילוניים" כדי "לגור עם אנשים כמוך", בחיילים פנאטיים שמוציאים רגרסיות על ערבים, בשמאלנים, כלכלנים ושות' שמוכנים למכור הכל תמורת שקט אישי וביטחון כלכלי, ובכל אחד מאתנו ש...
***
חשבתי על שיר שצריך להיכתב כנגד הקטל הנורא בדרכים "לקבור את המכוניות ולא את הילדים... עד שיהיה טוב". שירים נוספים באותו מצעד הקשורים לביה"ס - "לקבור את הספרים ולא את התלמידים", ומשהו אקטואלי למי שגר ליד שדה תעופה: "לקבור את המטוסים ולא את השכנים", לקבור ולקבור ולקבור כדי שלא נתמודד - כי אם לא נתמודד לא ניפול.
יסלחו לי אנשי הרכבת, אבל המדינה הנפלאה הזאת תהיה נפלאה רק אם נדע אילו כוחות יש לנו פה ונשתמש בכולם. בקיבוץ הגלויות האדיר הזה יש עוצמה אדירה - רק אם נדע לקבל מכל אחד את אשר הביא מגלותו.
יש לנו כוח להביא אחדות אבל אחדות היא לא תנועת תשובה, יש לנו כוח להביא שלום אבל שלום זה לא התנתקות, יש לנו כוח לנצח במלחמת תאונות הדרכים אבל ניצחון זה לא להפסיק לנסוע.
"...הננו צריכים להחליט, כי כח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה... נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה...".
בשביל שלום בארץ נחנך, נדבר, נעניש, נקשיב, נוותר - אך לא על אידיאלים. שלום תמורת שלום.
בשביל שלום בכביש נחנך, נדבר, נעניש, נקשיב, נוותר - אך לא נקבור מכוניות. שלום תמורת שלום.
בשביל שלום בחינוך נחנך, נדבר, נעניש, נקשיב, נוותר - אך לא נוותר על היושר האישי שלנו'. שלום תמורת שלום.
וכשיהיו לנו את הכוחות הללו נתפלל בתפילה גדולה
"ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו"
עד שיהיה טוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
