He’s So Unusual

זה התחיל כמו עוד יום רגיל.

חזרתי מהלימודים, רצתי למחשב וכמובן, הקלקתי על הפייסבוק, לראות מה חדש מאז שעזבתי.

כן, כן. אני גם נפלתי במלכודת הפייסבוק  כבר עוד מעט שנה באתר הזה.

טוב, אז כמו הרבה יהודים, גם אני שיניתי את הסטאטוס שלי למשפטי הקסאמים.

(אם אתם רוצים לשנות - http://apps.facebook.com/qassamcount/)

הקיצר, זה כל הזמן מתעדכן על ידי עצמו.

והיה לי ברשימת החברים בנאדם מטורקיה, סתם, מעריץ של סינדי.

והוא הגיב תגובה מאוד מזלזלת ואני נעלבתי אישית!

"You and your blood stole Palestine ground, treated like an animal to innocent public, killing babies.. What I think you know?? Hitler must have been kill all jewes but he cant unfortunately go to hell *He's So Unusual.."

ודעתי האישית היא, שהמלחמה הזאת מוצדקת.

הפלסטינאים לא ציפו לזה פשוט.

אנחנו כל הזמן חטפנו. 8 שנים שלמות.

כל הזמן רק חטפנו. ומה עשינו? שתקנו.

ועכשיו אנחנו מחזירים להם על הזמן האבוד ששתקנו כמו טיפשים.

צריכים להראות להם שלא ייתעסקו איתנו, אנחנו יותר חזקים ואנחנו ממש לא פראיירים!

"אבל כל יום נהרגים מאות ערבים" - כן, אבל גם הם הרגו לנו המון. אסור לשכוח מה שהם עשו לנו.

הם ממש לא מסכנים... האמת, אנחנו בכלל לא רוצים להרוג אותם, אלא רק להשמיד את החמאס האלו, שהם בעצם גורם הבעיה פה.

מעצבן אותי שטורקיה, אנגליה וכל מדינה שלישית מורשה עצמה להביא ביקורת על המלחמה.

סליחה? אם הייתם במקומנו הייתם עושים בול אותו דבר.

די לזיין בשכל.

החוצפה גם שמשווים אותנו לנאצים וקוראים לנו רעים ושאנחנו עושים להם שואה.

זה הכל בגלל שאנחנו יהודים. רק בגלל זה.

שלנו עשו את השואה, מישהו דיבר? מישהו עשה הפגנה?

רק בגלל שאנחנו יהודים...

מה שבטוח, בזכות המלחמה הזו אני סגור 100% שאני הולך להתגייס.

אפילו אם לא אהיה בקרבי,אני רוצה לתרום.

מי ייתן ולא ימותו יותר אזרחים תמימים, שהחיילים יחזרו בשלום ושגלעד שליט יחזור הביתה בריא ושלם.

אמן!

באמת שזה קשה.

באתי בבוקר וה"חבר הטוב" שלי נכנס. יושב, לא אומר כלום.

וכמו כל בוקר אני יזמתי את השיחה ואמרתי "היי" והוא עשה לי "כן" עם הראש.

כ"כ התעצבנתי.

ופשוט לא דיברנו.

ואז היה הפסקה והלכתי למקום שאנחנו תמיד יושבים בו.

והוא בא, והתיישב רחוק רחוק ממני...

איזה חבר טוב, הא?

טוב, חזרנו לכיתה.

"למה אתם לא מדברים?" שאלה ילדה לפניינו, בעודי "שומע" מוזיקה ב-MP3 הוא מדבר איתה.

הפסקתי את המוזיקה והקשבתי.

"אני לא יודע מה יש לו"

סליחה?!

אתה לא יודע מה יש לי?!

שכחת מה היה לפני חופש חנוכה?

1.לא באתי ביום שישי והתבשר לך שיש בוחן בתנ"ך ביום שישי. ולא התקשרתי אלייך כי אתה לא עונה. קשה להרים פלא' להגיד שיש בוחן?

2.שגיליתי שיש בוחן ביקשתי ממך לראות ת'מחברת לראות אם יש לי את הכל החומר להתכונן, ואמרת "לא, לא הבאתי כי יש היום בוחן" ואז שהבוחן מסתיים תוך 10 דקות והמורה אומרת "להוציא מחברות!" אתה פתאום שולף אותה במהירות ואני פונה אלייך "שיקרת לי!" ואתה עונה: "לא שיקרתי, חיפשתי בתיק ומצאתי" - כן כן, תשקר את אמא שלך לא אותי.

3.והדבר הכי מזעזע - המורה המשיכה להכתיב מה שהיא התחילה ביום שלא באתי, 2 שורות מסריחות, ביקשתי ממך להעתיק אותם.

"לא עכשיו! אחרי השיעור" - "לא, אחרי השיעור אני הולך הביתה!"

"אז אחרי חנוכה" - "אבל זה 2 שורות!!! מה הבעיה?? אני מעתיק אותן בשניה!"

ואז, תוך כדי שאני מסתכל במחברת שלך, אתה מסתיר את השורות עם היד. זה השיא.

ואני מדבר רק על המקרה הזה, לא על זה שאתה לא בא ואני ישר מגיש לך את המחברות שלי.

שלא הבאת את הכפפות שלך לחממה ואני במיוחד בשבילך ידעתי שלא תביא אז הבאתי לך כי פעם שעברה לא ירד לך מהידיים הגועל של המלפפונים.

ועל זה שאתה מסנן אותי כמו משוגע ובחיים לא עונה.

על זה שאתה לא שם על מה שאני אומר ותמיד "שוכח".

על זה שאפילו שאתה ממש צריך אותי אתה לא מתקשר, שולח לי הודעה "תתקשר אליי", כי מי אני שתוציא עליו שיחה?

ועל זה שבטיול השנתי היית כמו כלב לבד ואני התקשרתי מיוזמתי ושיעשעתי אותך כל הטיול, אבל ברגע שהגעת הביתה - לא ענית לי לפלא'.

אז מי צריך חבר כזה?

אז עכשיו אני לבד. לבד גמור.

אין לי חברים בכלל.

וגם לו, הוא עוד יותר מסכן ממני.

וזהו, כל היום היינו לבד והסתובבנו במקומות שונים.

ילד מגעיל, ממש מגעיל.

עם חברים כאלו לא צריך אויבים...

עדיף להיות בודד רק לא עם חברים כמוהו.

אז אני בודד...

וזהו.

עוד פרק בחיי נסגר.

אבל אני עושה איתו עוד פרוייקט בחממות, מה אעשה עכשיו?

ואני איתו במעבדה...

נמאס לי. לא רוצה לדבר איתו. אפילו לא אכפת לו.

זה ממש מעצבן אותי.

אמן, אמן שיבוא מישהו חדש לכיתה ונוכל להיות החברים הכי טובים.

ושתהיה לי חברה... נמאס לי כבר להיות לבד.

אתם לא יודעים עד כמה קשה לא לדבר עם אף אחד כל היום...

אוף. אם יבוא מישהו חדש ונורמלי שאוכל להתחבר איתו אני ממש אשמח.

אבל זה לא ייקרה, ומה שנותר לי לעשות הוא רק לספור ימים עד לחופש הגדול.

ואז הסיוט יתחיל שוב...

אני כ"כ Unusual?!?

הפוסט הזה הוא ההפך מהפוסט הקודם.

זהו, אני בבית סוף סוף.

למרות שלפי השעון עצר בבלוג יש לי גם את מחר, ומחר יש לי יום שלם חקלאות - הם יכולים לחפש אותי.

היום באתי לבית ספר, ולהפתעתי הרבה גיליתי שיש בוחן בתנ"ך.

בלי היסוסים מהר קראתי את החומר והלך לי אחלה בבוחן.

ואז, גיליתי שחסרים לי כמה שורות במחברת כי לא הייתי באותו יום,

אז ביקשתי מחבר הטוב שלי לידי (ששיקר לי ואמר שהוא בכלל לא הביא מחברת,

אבל אחרי שהסתיים הבוחן והיא ביקשה להוציא מחברות הוא הוציא יופי) להעתיק את השורות.

ולא רק שהוא לא נתן - הוא הסתיר עם היד.

כאילו, מה הבעיה של הילדים המסריחים האלו לתת להשלים כמה מילים?!

חשבתי שהוא חבר טוב... הוא מתנהג ממש מגעיל.

אבל האמת אין לי כוח לריב, הוא היחיד שנשאר לי בבית ספר...

ובמילא ברור לי שלא נמשיך להיות חברים אחרי בית ספר (הוא מתנהג לא יפה ואת האפיפיור יותר קל להשיג בפלאפון)

ונמאס לי.

אמן שיבוא ילד נורמלי לכיתה שיתנהג יפה ויהיה עם אותו ראש כמו לי ונוכל להיות חברים טובים...

אבל זה לא יקרה.

שלא נדבר על כך שהילדים המסריחים קיבלו סופגניות - הם ישר דחפו ת'ידיים המטונפות שלהם.

אבל שעה אחרונה היה לי היסטוריה, והתברר שהמורה לא באה.

והחבר ה"טוב" שלי לא יכל ללכת הביתה, כי הוא נשאר בבית ספר אחרי הלימודים.

ובאמת בהתחלה חשבתי להישאר איתו.

אבל אחרי הקטע עם המחברת? שייחפש.

כמו שאריק קרטמן אומר:

"לכו תזדיינו חבר'ה, אני הולך הביתה!"

וזהו. החופש מתחיל חרא אבל העיקר התחיל.

אני מתכוון להשלים שעות שינה, לגלוש במחשב, לראות סרטים ולצאת. וכמובן ללמוד. כוס אמא של הבית ספר.

זהו, עכשיו צריך לספור ימים לחופש פורים...