הפוסט הזה הוא ההפך מהפוסט הקודם.
זהו, אני בבית סוף סוף.
למרות שלפי השעון עצר בבלוג יש לי גם את מחר, ומחר יש לי יום שלם חקלאות - הם יכולים לחפש אותי.
היום באתי לבית ספר, ולהפתעתי הרבה גיליתי שיש בוחן בתנ"ך.
בלי היסוסים מהר קראתי את החומר והלך לי אחלה בבוחן.
ואז, גיליתי שחסרים לי כמה שורות במחברת כי לא הייתי באותו יום,
אז ביקשתי מחבר הטוב שלי לידי (ששיקר לי ואמר שהוא בכלל לא הביא מחברת,
אבל אחרי שהסתיים הבוחן והיא ביקשה להוציא מחברות הוא הוציא יופי) להעתיק את השורות.
ולא רק שהוא לא נתן - הוא הסתיר עם היד.
כאילו, מה הבעיה של הילדים המסריחים האלו לתת להשלים כמה מילים?!
חשבתי שהוא חבר טוב... הוא מתנהג ממש מגעיל.
אבל האמת אין לי כוח לריב, הוא היחיד שנשאר לי בבית ספר...
ובמילא ברור לי שלא נמשיך להיות חברים אחרי בית ספר (הוא מתנהג לא יפה ואת האפיפיור יותר קל להשיג בפלאפון)
ונמאס לי.
אמן שיבוא ילד נורמלי לכיתה שיתנהג יפה ויהיה עם אותו ראש כמו לי ונוכל להיות חברים טובים...
אבל זה לא יקרה.
שלא נדבר על כך שהילדים המסריחים קיבלו סופגניות - הם ישר דחפו ת'ידיים המטונפות שלהם.
אבל שעה אחרונה היה לי היסטוריה, והתברר שהמורה לא באה.
והחבר ה"טוב" שלי לא יכל ללכת הביתה, כי הוא נשאר בבית ספר אחרי הלימודים.
ובאמת בהתחלה חשבתי להישאר איתו.
אבל אחרי הקטע עם המחברת? שייחפש.
כמו שאריק קרטמן אומר:
"לכו תזדיינו חבר'ה, אני הולך הביתה!"
וזהו. החופש מתחיל חרא אבל העיקר התחיל.
אני מתכוון להשלים שעות שינה, לגלוש במחשב, לראות סרטים ולצאת. וכמובן ללמוד. כוס אמא של הבית ספר.
זהו, עכשיו צריך לספור ימים לחופש פורים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
He's So Unusual
