היי חברה!! D:
טוב, בגלל שעדיין אין פרקים בסיפור החדש (אני פשוט רוצה לסיים אותם כדי שלא תצטרכו לחכות) אני מעלה עכשיו וואנשוט שנקרא welcome to our world
אתם כבר תבינו על מה אני מדברת כשתקראו אותו D :
הממ.. קריאה נעימה חיחי

Welcome to our world

הוא הסתכל על הבחורה הצעירה שעכשיו רקדה באמצע הרחבה, כל הבנים סביבה אך רק אל אחד מהם היא ממש מתייחסת. עוד כמה בנות מסביבה, כנראה חברותיה.
הוא צמצם את עיניו, מנסה להיזכר מאיפה היא מוכרת לו, עד שזה היכה בו. בדיוק אותה הוא חיפש.
הוא נזכר בנערה עדינה אשר הופיעה בתחרות השירה באותו בית הספר שלמד בו מזמן, לפני כמה שנים.
היא הייתה קטנה ושברירית אז, הוא זכר שהיא שרה את השיר impossible של shontelle. זה היה באותו הזמן שהיא נפגעה מהחבר שלה, הוא התערב עליה. כל בית הספר ידע על כך.
היא כל כך השתנתה מאז. כבר לא הייתה שברירית, היא הייתה יותר.. זנותית?
לא, לא יפה להגיד דבר שכזה. אבל כך היא התנהגה. התלבשה שונה, דיברה שונה, רקדה שונה. מה קרה לנערה שהכיר?
הבחור הבלונדיני, שגם אותו הכיר מאותה התקופה, נצמד אל אותה בחורה. הוא נישק את צווארה ולפתע ניביו התארכו.
עיניו הכחולות של הבחור נפערו לרווחה, הוא לא יכול לתת לו לפגוע בה.
הוא זינק במהירות אדירה על הבחור הבלונדיני, חושף גם הוא את ניביו. איך הוא לא שם לב לכך שהיה ערפד עוד אז כשלמדו בתיכון ביחד?
הבלונדיני הסתכל עליו בבהלה בזמן שאותה בחורה מושכת אותו מעליו. "מה אתה עושה?!" היא צעקה.
כחול העיניים, שרק ניסה לעזור לה, הסתכל עליה בבהלה, "הוא רצה לנשוך אותך" אמר ורק אז, כשעמד קרוב אליה, שם לב לכל סימני הנשיכות שהיו על גופה.
"הממ.. דהה" היא צחקה "אני רואה שאתה חדש פה, אז לא נעשה לך כלום. אבל פעם הבאה תיזהר, כאן מאוד פתוחים בכל נושא הערפדים" היא משכה בכתפיה וחזרה לרקוד עם הבחור הבלונדיני. זאת אומרת, עם הערפד הבלונדיני.
"אמלי?" הוא העז לקרוא בשמה והיא הסתובבה במהירות. המוזיקה במועדון פסקה ברגע שסימנה שתפסיק.
"איך אתה יודע מה השם שלי?" היא הרימה את גבתה הימנית בבלבול והוא החל לצחוק. היא בהחלט לא הייתה אותה האמלי שהוא הכיר אז.
היא הסתכלה עליו בכעס, איך הוא מעז לצחוק כאשר היא מדבר איתו?!
צחוקו נדם לאחר כמה דקות. "אני לא מאמין שזאת את. שמת לב למה נהפכת?" הוא הרים את גבתו הימנית ורק אז היא הבינה איך הוא מכיר אותה.
היא השתנקה, "אדם" מלמלה והסתכלה בקפידה על תכול העיניים. הוא לא השתנה אפילו לא קצת מאז תקופת התיכון. הוא נשאר אותו נער מושלם שהכירה אז. מעניין גם אם אותו המניאק שהיה אז.
"כן, האחד והיחיד" הוא חייך. טוב, זה ענה על שאלתה.
"מה אתה עושה פה?" היא צמצמה את עיניה. מה קרה שהוא חזר לעיירה הנידחת בלוס אנג'לס? כל מי שעוזב לעולם לא חוזר. תמיד הם חושבים שהם מעל לכולם. אלה שעוזבים.
"התגעגעתי לחברים שלי" הוא בחן את האנשים, "אני רואה שהם כולם השתנו, במיוחד את" הפעם הביט בעיניה במבט חודרני.
המבט החודר הזה הרתיע אותה מעט, אך היא לא הראתה לו זאת. "ראית, עכשיו לך" ביקשה ממנו והוא שוב צחק. "את נהפכת לגמריי, בכל המובנים האפשריים, ליסמין" אמר אחרי שהפסיק לצחוק.
בעיניה של הבחורה נראו להבות. "לעולם, לעולם אל תעז להשוות אותי אל הזונה הזאת!" הבלונדיני אחז בידה. אם היא תתרגז זה לא יהיה טוב בשביל אף אחד.
"את ראית עד כמה את דומה לה כרגע?" הוא החל להקיף אותה ואת הבלונדיני שנשאר צמוד אליה. "מכנסונים קצרים, חולצת סטרפלס, עקבים בגודל של בניין. חושבת שאת המלכה. מה קרה ליסמין? היא מתה?" הוא צקצק בלשונו ונעצר שוב מולה.
עיניה של הבחורה נתמלאו בדמעות. לכל הרוחות הוא צודק. "לא. היא התמכרה לסמים" קולה רעד. לעזאזל, הוא לא רצה לגרום לה לבכות.
"בן מוסר לך דש" הוא הצליח להעלות חיוך על פניה. בן תמיד היה החבר הכי טוב שלה, אחיו הקטן של אדם. הוא היה בגילה של אמלי. טוב, בגיל שהוא קפא.
כמובן שאז, היא לא ידעה שהם ערפדים, כנראה שהייתה מתרחקת ממנו אילו ידעה זאת. "מה איתו?" היא שאלה.
"הוא יוצא עם מישהי עכשיו" זיק של עצב ונראה בעיניו, רק אמלי שמה לב לכך. היא סימנה לדי ג'יי להמשיך עם המוזיקה ועזבה את ידו של הבלונדיני. "בוא נדבר בחוץ" היא לקחה את ידו בידה והוא נראה מבולבל אך בכל זאת הלך איתה.
הם יצאו מן המועדון והמשיכו ללכת עד שהגיעו אל גן מרוחק מעט, "אתה זוכר?" היא חייכה, גורמת לו לצחוק.
"כמובן" אמר, "היינו מבריזים לכאן"
הם התיישבו על אחד הספסלים ואמלי עדיין החזיקה בידו. "איך קוראים לחברה של בן?" שאלה אחרי כמה דקות של שתיקה והקפידה להסתכל לתוך עיניו הכחולות. "איימי" עיניו נצצו. "איך היא נראת?" אמלי המשיכה לחקור, "בדיוק כמוך" הוא ענה, דמעה עגולה זלגה מעיניו. "אתה אוהב אותה" זאת לא הייתה שאלה, אך הוא בכל זאת הנהנן, "ובגלל זה חזרת" עוד הנהון. "קיווית שאם אני אבוא איתך הוא יתאהב בי וישכח מאיימי" תכול העיניים לא ענה אך בעיניו היא ראתה הכול. היא נישקה את מצחו ונאנחה.
"אתה לא יכול לגרום למישהו להתאהב במישהי, ובטח לא בגלל זה. תשלים עם זה שהם ביחד, תחפש אחרת" - "אני לא רוצה אחרת" ענה כמעט במידיות.
עוד אנחה יצאה מפיה של אמלי, "איך זה שהיא דומה לי?" לפתע היא נזכרה במה שהוא אמר.
"כפילה. את הכפילה שלה" היא נזכרה בסדרה שהייתה נוהגת לראות והשתנקה. אז באמת יש דבר כזה?
ידיה החלו לרעוד ודמעות נפלו מעיניה. "אויש אויש!" הוא חיבק אותה במהירות, "אני כזה חסר רגישות. לא.. תרגעי. כלום לא יקרה לך" אולי הוא בכל זאת לא כזה מנייאק כפי שהיה, אולי האהבה שינתה אותו.
"חיפשתי אותך במשך הרבה זמן" קולה עדיין רעד, "רציתי שתשנה אותי. אף אחד לא מוכן. הם אומרים שזה רע, זה לא טוב"
הוא התנתק מהחיבוק במהרה, "אני לא עושה את זה. הם צודקים. ובן יהרוג אותי אם הוא יידע שנגעתי בך.."
עיניה של אמלי נצצו, "בבקשה" היא ממש התחננה. היא לא הרגישה קשורה לשם. היא ידעה שתוכל לצאת מהמקום הנוראי שהיא נמצאת בו אך ורק אם תשונה.
נדרשו עוד הפצרות רבות עד שהוא הסכים. הוא נשך חתיכה מעורו ונתן לה לשתות את דמו. "זה יכאב?" שאלה. "רק קצת" הבטיח והיא עצמה את עיניה. הוא הרג אותה.
לא עברה חצי שניה ובן כבר היה לידו. "מה עשית?! למה הרגת אותה?!?!" כאב נראה בעיניו של אחיו. הוא אהב אותה ממש כמו אחות. הוא קרס ליד "גופתה" של אמלי וליטף את שיערה. "לעזאזל אדם, למה אתה כזה רע?!" מבט רצחני הופנה אל תכול העיניים.
"אני לא.. היא רצתה להשתנות" הוא גמגם, הוא הרגיש כל כך רע עכשיו אך זיק של תקווה נראה בעיניו של אחיו. "להשתנות?" חיוך עלה על פניו. היא לא מתה.
אז איך הוא ידע? בקלות. ממש לפני שעזבו נתן לה שרשרת מיוחדת. אחת לו ואחת לה, היא תמיד ענדה אותה על צווארה. ברגע שהשרשרת קפאה הוא הבין שמשהו לא בסדר. כשהוא הגיע וראה אותה על הרצפה ללא נשימה.. טוב, הוא לא יכל לחשוב על שינוי.
עברו עוד כמה דקות בהן בן ליטף את שיערה של אמלי ואדם פשוט ישב וצפה בהם. תוהה למה אחיו חייב לקחת לו את כל האהבות. בכל 250 שנות חיו זה היה כך. הוא היה מתאהב ואותה אחת הייתה מתאהבת באחיו. כמובן שבן לא התאהב בהן אף פעם, רק באיימי. היא האהבה הראשונה והיחידה שלו. טוב, למען האמת, איימי ואמלי. אך הוא נכנע עם אמלי. החליט שזה לעולם לא יקרה. הרבה פעמים אדם אמר לו שהוא התאהב באיימי רק בגלל שהיא כל כך דומה לאמלי. אך בן לא היה מקשיב לו. הן היו דומות במראה החיצוני, אך כל כך שונות בפנימיות.
לפי דעתו של בן, אדם ואמלי התאימו יותר ממה שכפפה מתאימה ליד. לפעמים דעתו של בן הייתה מערערת את אדם, גורמת לו לחשוב. זאת הייתה עוד סיבה שהוא הלך לחפש אותה, את אמלי.
בסופו של דבר אמלי התעוררה והתמתחה, "בן!" קפצה מאושר וחיבקה את חברה הטוב ביותר. כמובן, למה שתחבק את אדם? תמיד בן.
"איך זה שאת לא.. מתה מרעב?" הוא הופתע. ברגע שהוא התעורר כל מה שהוא יכל לחשוב עליו היה דם.
היא משכה בכתפיה. היא כן הייתה צמאה, אבל זה לא הציק לה יותר מדי. בכל זאת אדם דחף לידיה שקית של דם אשר גנב ממזמן ממאגר בבית החולים. "תודה" היא חייכה אליו ושתתה, לא את הכול. זה הגעיל אותה מעט עדיין.
"מה עכשיו?" היא שאלה. "welcome to our world" חייך בן והם הלכו לבית שלהם, רחוק משם. מי יודע מה יקרה בהמשך?

כן אני יודעת, לא הכי טוב שלי אבל לא רציתי להשאיר אתכם בלי כלום..
מקווה שאהבתם למרות הכול