נעלמתי
לכם קצת. בין ביקור חפוז בארץ, לביקור באושוויץ והרבה עבודה פשוט לא הספקתי. לא
שלא היה על מה לכתוב אבל לא היו לי זמן ובעיקר כוחות.
בשבוע
שעבר נסעתי לפולין לבקר במחנות אוושויץ - בירקנאו, לרגל יום השואה הבינ"ל שמצויין ב
27 בינואר.
זו
הפעם השלישית שלי באוושויץ, אחרי שבתום כל ביקור נשבעתי שלא אחזור יותר וגם הייתי
בטוחה שאקיים כי פשוט לא אעמוד בזה מבחינה נפשית.
בביקורים
הקודמים היה הרבה בכי: בהתחלה ככה בזוית העין, בהסתר תוך כאילו קינוח של האף
בממחטה ואח"כ יותר בביטחון מעין בכי שמתלווה לכל מילה, לכל מוצג במחנות, לכל
מחשבה שהסיטואציה מעוררת.
הפעם
לא בכיתי בכלל. אולי זה בגלל שהביקור היה מאד חפוז ולחוץ בזמן ופשוט עברנו במהירות
מביתן לביתן. אולי זה בגלל שרוב חברי המשלחת לא היו יהודים. זה שונה לחוות את
השואה עם לא יהודים. כל מרכיב הרגש והשייכות קצת שונה. יש לי הרגשה שבתור יהודים
ובתור מי שאיבדו שם בני משפחה, אנחנו מרגישים סוג של בעלות על המחנות ועל השואה
בכלל. מכיוון שהאנשים סביב לא יהודים הייתה לי הרגשה שהם חווים משהו אחר ממני,
חסר, והתעורר בי הצורך להסביר, לשתף
ולהיות סוג של "מארחת" במחנות (למרות ההדרכה המצויינת של אנשי יד ושם במקום) והמארחת לא יכולה לבכות...
;
באחד
הביתנים התקיים טקס ספונטאני שכלל תפילות ונגינה בכינור. כשהכנר ניגן את השיר שאני
לא זוכרת את השם שלו אבל כולם מכירים את השורה "שם הרבי את תלמידיו מורה אלף
בית" החלה שירה חרישית של מעט הישראלים שהיו שם. כשהוא עבר לירושלים של זהב
השירה התגברה ובשירת התקוה אפילו אני הצטרפתי והצצתי לראות את המבטים המשתוממים של
הלא יהודים שנכחו שם. מבעד לעלטה ששררה במקום ראיתי את המבטים הללו שנראו לי משתאים קצת מתימהון
וקצת מהערצה. כשהסתיים הטקס שמעתי זמזום ספונטני של חלק מהאנשים שפצחו בשיר
הפרטיזנים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה") תוך כדי יציאה מהביתן. בשלב הזה חששתי שהנוכחים
הלא יהודים הבינו שיש להם עסק עם עם שיש לו שריטה קשה: הורגים אותנו ואנחנו שרים.
בפעמים
הקודמות שביקרתי שם זה היה באביב ובקיץ. בקיץ ירד עלינו גשם זלעפות בבירקנאו
שהרטיב עד לשד עצמותינו ללא יכולת למצוא מחסה אפילו תחת עץ. זכורה לי הריצה מאתר
הקרמטוריום לאורך פסי הרכבת לכיוון הרמפה המפורסמת שמאחוריה חנתה המכונית. היה לא
נעים אבל נסבל.
הפעם
הגעתי בחורף לפולין מושלגת. גם בבריסל אנחנו חווים בשבועות האחרונים טמפרטורות
מתחת לאפס שהגיעו בשבוע שעבר עד למינוס 8!!! אבל הקור שחשתי בפולין לא חשתי מעודי.
להסתובב בשבילי מחנות ההשמדה בכפור של מינוס 20 מעלות זה דבר שטרם חוויתי וגם לו
היו מספרים על כך לא הייתי יכולה להבין. אני הסתובבתי שם עם מעיל, נעלי שלג עם
פרווה, 2 צעיפים וכובע צמר. מתחת לכל אלה לבשתי פחות או יותר את כל מה שהבאתי
במזוודה (ממילא אין מראות באוושויץ..). והיה לי קר. היה לי כ"כ קר שבאיזה
שהוא שלב האמנתי באמת ובתמים שאיבדתי לנצח את הזרת של יד ימין מתחת לכפפות שכ"כ בטחתי בהן בבריסל ולא היו אפקטיביות
כלל בפולין. גם האף שלי לא היה חלק ממני עד שחזרנו לאוטובוס. המחשבה היחידה שהיסתה
את היבבות הפנימיות שלי על הקור הבלתי נסבל ובלתי נתפס
היתה איך אנשים שרדו כאן?
חוץ מהנאצים, מההתעללות, ההשפלה, חוסר הידיעה והתקווה, הרעב ועבודת הפרך, איך הם שרדו הקור הנורא עם
מדי האסירים שלהם, עם פת לחם ליום?
כשהמראנו
מקראקוב לבריסל הטייס אמר שבבריסל 2 מעלות.
אנחת הרווחה ושביעות הרצון של חברי המשלחת היתה כנה וחסרת כל ציניות. אכן
כשנחתנו בבריסל קבל את פנינו מזג אויר בריסלאי אופייני:גשום סגרירי ואפור, אבל אנחנו התהלכנו בשתי
המעלות היקרות האלה במעיל פתוח.
כשהגעתי הביתה מיהרתי להשיל מעלי את שכבות הבגדים שעוד לבשתי מהמחנות והחוויה
האינטנסיבית של המראות התחושות והקור, הקור הנורא. נכנסתי למקלחת ועמדתי שעה
ארוכה מתחת לזרם המים הרותחים (לא חוסכים כאן) עם הסבון והשמפו והקונדישנר
הריחניים ולבשתי בגד שלא היה שם, נקי מהארון. רק אז זלגו לי דמעות מהעיניים. רק אחר
כך הרגשתי נקייה באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
