"אנשים באו אחרי המלחמה והתישבו, עם הזכרונות, הסיפורים, החשבונות. באו בבת אחת כולם, כמו להקה ענקית של חסידות. נחתו בקצה קרית חיים ליד החורשות ונשארו. אנשים חולים כלואי זכרונות...אנשים שותקים, מעפילים לא לגאלים לנצח נצחים. אם נשלם היום וכלום לא קרה- מה טוב."
אמיר גוטפרוינד , שואה שלנו.
ביום השואה שצוין בארץ לפני כשבועיים החלטנו להיכנס לאווירה ונסענו למוזיאון השואה בעיר מכלן. כידוע המועד שאנו מציינים בארץ אינו תואם את היום הבינ"ל לציון הזכרון לשואה שנערך ב27.1. העיר מכלן (שמכונה ע"י דוברי הצרפתית כאן "מלין") ממוקמת בחצי הדרך בין בריסל ואנטוורפן, בהן היו ריכוזי היהודים הגדולים של בלגיה ולכן הנאצים הקימו בה מחנה מעבר ממנו יצאו המשלוחים לאוושוויץ בירקנאו בעיקר , אך גם למחנות אחרים. בסה"כ נשלחו ממכלן למעלה מ 25,000 יהודים בשנים 1944-1942. חלק קטן מהמשלוחים כלל גם צוענים.
המוזיאון עצמו די מרשים בהשוואה למוזיאונים יהודים קטנים בהם בקרתי באירופה וממוקם במבנה ששימש כמחנה המעבר. 
הוא מתאר את חיי היהודים בבלגיה,
את פעילות המחתרת היהודית בתקופת המלחמה שניסתה, לעתים בהצלחה, לחבל במשלוחי הרכבות מזרחה. כמו כן יש במקום חדר המוקדש לילדים שנספו שמזכיר קצת את היכל הילד ביד ושם בזעיר אנפין.
פרט נוסף שהרשים אותי היה קבוצות של בני נוער מבתי ספר ברחבי בלגיה שבקרו במקום וקבלו הדרכה בעת הביקור שלנו. במוזיאון אגב ההסברים למוצגים בשלוש שפות כולל אנגלית.
לאורך הסיור במוזיאון עלו לי מחשבות שתוקפות אותי מדי פעם מאז שאני כאן, מחשבות ששייכות לתיקיה במוח שאני מכנה "איך הם שרדו?". המחשבות הללו עולות בי מדי חורף בארבע השנים האחרונות כשנורא קר, כשמושלג והטמפרטורות מתחת לאפס, או כשיורד גשם במשך שבועיים ברציפות. הן עולות בי גם כשאני עוברת ליד יערות שמשתרעים על שטחים אין סופיים, ליד מסילות רכבת כמובן וליד מבנים שהמקומיים טוענים שמיועדים ל איסוף תבואה ולי נראים כמו ארובות של משרפות. שלא לדבר על מוצגים של ממש כמו התנורים שנתקלתי בהם באיזור הגרמני של בלגיה.
הפעם חשבתי יותר על השנים שלאחר המלחמה ועל מה חושב הדור שלי על השואה – בני גילי הישראלים לעומת מקבלינו בקהילות היהודיות באירופה שכיום עדיין נתונים מדי פעם ל"מחוות" מצד המקומיים אם של אנטישמיות קלאסית ואם של גורמים איסלמיסטים או סתם אנטי ישראלים שחוברים לאנטישמיות הקלאסית ומתרגמים לעתים אף למתקפות פיזיות. רק בשבוע שעבר ניסיתי לצלם בבית כנסת מאד יפה ומרשים בצרפת את ארון הקודש ומיד זינקה לעברי אשת הרב ובתוקפנות מהולה בחשש דרשה שלא אצלם ואח"כ התרככה והסכימה בתנאי שלא אצלם פנים של מתפללים.. זה מסוכן היא הסבירה.
בעוד שאלה חיים ביום יום את הפחד (גם אם לא מודים בכך בפה מלא) הרי שתשומת הלב שלנו הצברים מאז ומעולם התמקדה יותר בניצולים, רובם שברי אנשים שהתרכזו במדינה הצעירה ויצרו בה קהילות/שכונות שלימות של שתיקה או מנהגים מוזרים שלצברים לא תמיד היה נוח או אפשרי לקבל אותם. לפעמים אפילו מבהיל. הרביתי להרהר בספרו של אמיר גוטפרוינד "שואה שלנו" ולחשוב על כמה אנשים בשכונה שגדלתי בה שיכלו בקלות להיכנס לספר שלו..
ואז הגעתי למוצג אחד שהחזיר אותי למציאות -
דבר אחד אי אפשר לקחת לבלגים, גם היהודים שבהם וגם תוך כדי השואה: המתח בין הוולונים לפלמים.. בין המוצגים במוזיאון הבחנו בטלאי הצהוב שיהודים שהיו תחת כיבוש הנאצי הוכרחו לענוד על הבגד העליון ועליו כתוב המילה "יהודי" בשפה המקומית.
בבלגיה, כך מסתבר, הסתובבו היהודים עם טלאי צהוב עליו התנוססה האות J בלבד. זאת מאחר ששטח הטלאי היה קטן מכדי להכיל את המילה יהודי הן בצרפתית והן בפלמית..
חושבים שהמצאתי את זה? הסתכלו בתמונות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
