תום רץ בטירוף למקום שבו מורן הייתה. הוא לא ידע למה זה כל כך חשוב לו אבל הוא פשוט היה חייב לבדוק אם היא בסדר. הייתה לו הרגשה חזקה שמשהו רע קרה ושהוא חייב להיות שם. הוא רץ כמו שהוא לא רץ כל חייו. בדרך הוא נפל כמה פעמים. בזמן שהוא רץ הוא ראה שהיער הולך ומתמלא שוב בקרח. הכול קפא שוב: על העצים וכול הצמחים שהיו שם. תום ראה זאב שרץ רחוק ממנו והזאב קפא במקום והפך לקרח. המראה הנוראי הזה צמרר אותו. הוא לא היה מסוגל להסתכל על הזאב שקפא. למרות שהזאבים ניסו להרוג אותו כמה ימים קודם לכן הוא לא יכול היה שלא לרחם עליו. הוא המשיך לרוץ למרות הדברים הקשים שהוא ראה בדרך והקור שהרגיש כאילו הולך לשבור לו את כל העצמות בגוף. תום פשוט היה במצב ממש קשה. הוא רעד וכבר לא נשאר לו כוח לרוץ. בהתחלה כשהוא רץ עם שיר הדרך לא נראתה לו ארוכה כל כך אבל עכשיו כשהוא היה לבד הדרך נראתה לו כאילו היא לא הולכת להיגמר. הוא לא הבין איך הצרחה של מורן נשמעה למרחק כל כך עצום וכול כך חזק. הוא הבין שהמצב של מורן ממש חמור ושהוא חייב להגיע לשם מהר. הוא ידע ששחר שם איתה אבל הוא הרגיש צורך להיות שם גם הוא. כל הגוף שלו רעד מהקור הנוראי שהיה שם אבל הוא היה חייב להמשיך. השקט היה מצמרר. הוא היה חייב לשמוע קול אנושי, הוא הרגיש שהוא עומד להשתגע. הוא הרגיש שהוא מתקרב למקום שבו מורן הייתה. כשהוא התקרב הלב שלו חזר לפעום חזק כמו ברגע שבו הם נכנסו למערה. הוא הפסיק לרוץ והתחיל ללכת בהתנשפות. הקור הכבד שהיה שם גרם לו לקשיי נשימה והוא הרגיש שהוא לא מצליח להסדיר את הנשימה. תום הרגיש שהוא הולך להתעלף. כשהוא הגיע למקום שבו מורן הייתה הוא חשב שהוא מדמיין. הוא עמד שם והסתכל תוך כדי שהוא מתקשה מאוד לנשום. והא פשוט לא יכול היה להאמין למה שהוא רואה. זה היה הדבר הכי מפחיד שהוא ראה אי פעם בחיים שלו: מורן הייתה קפואה בתוך גוש קרח גדול, בדיוק כמו ששיר תיארה את עומר ברגע שהם הרגו אותו. הבעת הפנים של מורן הייתה הבעה כל כך מפוחדת וחסרת אונים, כאילו היא הסתכלה למי שהרג אותה בפנים לפני שהוא עשה את זה. תום פשוט לא היה מסוגל להסתכל על זה. הוא ראה שליד מורן עומד איש עם גלימה שחורה. היה לו שיער שחור ארוך ואישוני העיניים שלו היו אדומים בדיוק כמו שהיו אצל מורן כשהיא עמדה בין כל הלהבות. תום התקרב אליו ושמע שהוא לחש את הלחשים המוזרים שמורן לחשה. הוא לא הצליח להבין מה הוא אומר. האיש הזיע, הוא נראה חסר אונים. תום הבין שהוא מנסה להציל את מורן. כשהאיש ראה את תום הוא אמר לו: "שלום, אני מירנדו. אין לי יותר מידי זמן להסביר לך את כל מה שקורה כאן, אני מצטער אבל אני חייב להתרכז. אל תדאג, מורן תהיה בסדר." תום לא הבין כלום, האיש נראה לו מאוד מוזר ומסתורי. הוא המשיך ללחוש את הלחשים המוזרים האלה ותום ראה את הקרח נמס לאט ואת מורן צונחת מחוסרת הכרה על הרצפה.

לתום לא היה מושג מה קורה שם. את מה שקרה אחר כך הוא לא האמין שהוא ראה. מירנדו הושיט את ידו על ערימה של עצים ולחש את המילים: Parvus Ignis. אחרי שהוא לחש את זה אש ענקית נדלקה והבעירה את ערימת העצים ששכבה שם. תום היה בהלם. מירנדו הדליק אש ענקית רק בעזרת לחש מוזר בלטינית. "אני רואה שאתה לא מבין כלום." מירנדו אמר לתום בחיוך, "אל תדאג, אני אסביר לך הכול." אתה זוכר את שני השבילים שנמצאים במערה? המואר והחשוך, שנכנסתם אליו?" תום הנהן עם הראש ומירנדו המשיך: "שני השבילים האלו מובילים לעולם מקביל, אתם כבר לא נמצאים קרוב אל הבית שלכם. המערה הגדולה היא זאת שמקשרת בין שני העולמות. היא אחד המקומות היחידים בעולם שבהם יש שער שמחבר בין העולמות. אני יודע שכול זה נשמע לך מטורף ולא הגיוני אבל תאמין לי שזה נכון. השביל החשוך מוביל, חוץ מאל תוך היער הגדול, אל כפר הקרח. בכפר הזה חיים האנשים שהרגו את החבר שלכם." "מאיפה אתה יודע על...?" תום התחיל לשאול ומירנדו עצר אותו ואמר: "ילד, אני יודע הרבה יותר ממה שאתה חושב. עכשיו תן לי להמשיך. בשביל השני במערה, השביל המואר נמצא כפר האש, המקום המדהים ביותר בארץ שלנו, שמקבילה לארץ שלכם. כפר האש הוא מקום מדהים, כל כך יפה שאתה לעולם לא תצליח לדמיין איך הוא נראה עד שתראה אותו. אני השליט של הכפר הזה. אלדורן, זה שהרג את החבר שלך הוא השליט של כפר הקרח. שני הכפרים ובכלל, אנשי הקרח והאש נמצאים במלחמה כבר יותר מאלף שנים." "אנשי האש והקרח?" תום עצר אותו ומירנדו המשיך: "אתה ראית איך הבערתי כאן אש נכון?" מירנדו אמר ואז המשיך: "לי יש כוחות אש. אני יכול ללחוש לחשים, להבעיר אש ולעשות הרבה יותר מזה. לאנשי הקרח יש כוחות קרח, בעזרת הכוחות האלה הם הקפיאו את החבר שלך. אנשי הקרח הם אנשים רעים וקרים, חסרי לב ורחמים. הם רוצחים ילדים קטנים בלי לחשוב ובלי להצטער על כך. הם מסוגלים לרצוח אדם מהמשפחה שלהם אם הם יגלו שהוא בטעות יצא עם כוחות אש. הם שונאים את אנשי האש ויעשו הכול כדי להרוג אותם." "רגע," תום שאל, "אבל למה הם רצחו את עומר אם הם רוצים להרוג רק את אנשי האש?" "למה אתה חושב שאף אחד לעולם לא מתקרב למערה הזאת?" מירנדו שאך והמשיך: "הם הורגים את כל מי שמעז להתקרב למערה, הם אנשים אכזריים והם לא רוצים שאף אחד יתקרב למערה ואולי יפלוש אל הכפר שלהם." תום היה המום מכול הדברים שמירנדו סיפור לו. הכול נראה לו כמו אגדה לו מציאותית והוא לא האמין שכול זה באמת נכון. "ומה עם מורן?" הוא שאל ומירנדו ענה: "את מורן רן ושחר פגשתי ביער הגדול לפני כחצי שנה. הם היו כאן ביער הרבה זמן ושרדו פה כמו שאף אדם אחר לא שרד." פתאום תום קפא במקום והתחיל להבין. "לפני חצי שנה רן נעלם לשבועיים שלמים ואף אחד לא ידע איפה הוא." הוא אמר בקול רועד ומירנדו המשיך להסביר לו: "הם היו פה ביער וראיתי אותם מדליקים אש בעזרת לחשי אש. אני לא האמנתי למה שאני רואה. אני ידעתי שהם בני אדם רגילים ולא יכולתי להאמין שיש להם כוחות אש. אני עזרתי להם שם ביער והבאתי אותם לכפר האש, שם ראיתי שלמורן ורן יש את כוחות האש הנדירים והחזקים ביותר שראיתי. כשהם כל אחד לבד אין להם כמעט כוחות, אבל כשהם ביחד, זה פשוט מדהים. אני מעולם לא ראיתי אנשים כל כך חזקים כמו שני הילדים האלה. הם רק בני 15 והם יותר חזקים אפילו ממני. אני לימדתי אותם את כל מה שהם יודעים ואימנתי אותם להיות חזקים יותר." תום לא יכול היה להאמין למה שהוא שמע. הוא הכיר את רן כול חייו והוא מעולם לא חשב שיש לו כוחות מיוחדים. הוא היה החבר הכי טוב שלו ובשנייה הזאת הוא חשב שהוא כל החיים לא הכיר אותו בכלל. הוא היה בהלם והוא לא ידע איך להגיב. "רן ומורן?! מה הם עשו בכלל ביחד? ואיך הם הגיעו ליער?" "אלדורן ניסה להרוג אותם. כשהוא גילה שיש להם כוחות אש הוא עשה הכול כדי למצוא אותם ולהרוג אותם. הוא חיפש את שניהם הרבה בחצי השנה הזאת, אפילו ביום הזה שהייתם בבית העץ, ממש לפני שנכנסתם למערה רן ידע שאלדורן נמצא שם, הוא היה מסוגל להרגיש שהוא קרוב והוא ידע שהוא הולך למצוא אותו." פתאום תום התחיל להבין הכול. פתאום כל הדברים הלא הגיוניים שקרו הסתדרו לו בראש ונראו לו הגיוניים יותר. "באותו יום אחרי שהוא ראה את הגופה של עומר, החבר שלכם שנהרג הוא ברח משם אל כפר האש. הוא סיפר לי את הכול ואני אמרתי לו שאני אגן עליו מאלדורן. לא הייתה לנו דרך לאתר את מורן מבלי לסכן אותה אז לא ידענו איך להגיד לה שתגיע לכפר האש. עכשיו הגעתי לכאן ומצאתי את מורן קפואה. רן נשאר בכפר האש, זה המקום היחיד שהוא יכול להיות בטוח בתוכו." "אז רן בחיים?" תום אמר בחיוך, "אלה חדשות ממש טובות. אנחנו כולנו דאגנו לו כל כך." ומירנדו אמר: "אבל אני מבין שעוד חבר שלכם נעלם, איך קוראים לו?" "אסף" הם לפתע שמעו קול מאחוריהם. הם הסתובבו וראו שזה שחר שאמר את זה. "אני באתי להודיע לכם ש..." שחר אמר ומירנדו עצר אותו ואמר לו: "שחר, אמרתי לך ללכת לחוף הים עד שהכול ייגמר." "כן אבל הייתי חייב להודיע לכם," שחר אמר בקול רועד ועצוב, "בדרך לשם ראיתי את כל היער הופך שוב לקפוא, אני הסתכלתי על הרצפה ואני ראיתי שם את... טוב, זה יותר מידי קשה להגיד את זה." הוא כמעט בכה ואז מירנדו התקרב אליו ואמר: "מה ראית שם?" שחר השפיל מבט ואז אמר בקול קורע לב: "אני ראיתי את אסף על הרצפה. הוא היה מת. הוא היה בתוך גוש קרח והראש שלו היה מופרד מהגוף." למרות ששחר בקושי הכיר את אסף הוא התחיל לבכות כשהוא סיים לדבר ותום בכה יחד איתו. מירנדו חיבק את תום ואז הוא אמר: "אני כל כך מצטער, אני מצטער שהייתם חייבים לעבור את זה. לכם זה ממש לא מגיע. אתם אפילו לא קשורים למלחמה הזאת שלנו נגדם." תום בכה בכי כואב ואמר: "שיר צודקת, זה כבר יותר מידי דברים להתמודד איתם עכשיו. אני פשוט לא מאמין שהוא..." תום אפילו לא סיים לדבר ואז מורן התעוררה ושאלה בקול חלש: "מה קרה? מירנדו, הכול בסדר?" "לא ממש," מירנדו אמר בקול חלש, "שחר הרגע ראה את הגופה של עוד חבר שלכם. אסף נהרג ביער, אני חושב שאלדורן הרג גם אותו. מורן הייתה בהלם. היא אפילו לא בכתה. היא עוד הייתה מטושטשת מכול מה שקרה לה והיא פשוט לא הייתה יכולה להתמודד עם זה. "אני לא מאמינה שעוד אחד מת, אני לא מאמינה שהוא מת בלי שום סיבה!" "מה הוא בכלל חיפש שם במערה?" מירנדו שאל ותום ענה בבכי: "אני באמת לא יודע, הוא אמר שהוא צריך ללכת ואז שמענו את הצרחה שלו. אני פשוט לא מאמין שהם רצחו אותו!" תום בכה וכולם בכו ביחד איתו. "אל תדאג תום, אני והאנשים שלי הולכים לנקום את המוות של החברים שלך. אנחנו לא הולכים לוותר להם על זה." "אני יודע שאתה מנסה לעודד אותי," תום אמר לו, "אבל אני לא חושב שעוד מלחמה זה מה שיעזור." "זאת לא עוד מלחמה," מירנדו אמר בקול עצוב, "זה כואב להגיד את זה אבל כבר אמרתי לך את זה קודם, אנחנו נמצאים איתם במלחמה כבר יותר מאלף שנים וזה לא הולך להסתיים בזמן הקרוב. הם אנשים אכזריים והם חייבים לשלם על הדברים שהם עשו." "אני שונא להפריע לכם," שחר אמר פתאום, "אבל מירנדו, אתה חייב להסתכל אחורה." מירנדו הסתובב במהירות וראה את הקרח מתקרב אליהם. "זה לא טוב, מירנדו אמר, "אני חייב לעצור את זה. הם יהרגו אותנו אם הקרח יגיע עד אלינו." "מירנדו אני אעזור לך." מורן אמרה ומירנדו עצר אותה ואמר: "אני לא אתן לך לסכן את עצמך. אל תיקחי את זה אישית אבל כרגע אין לך את הכוחות שיש לך כשאת עם רן. אני יכול לעשות את זה לבד, אל תדאגי לי." מירנדו רץ לעצור את הקרח שהתקרב אליהם יותר ויותר. הוא צעק את המילים: Magnus Facis ואש ענקית הופיעה ביער הגדול. הלהבות של האש המסו את הקרח בהתחלה אבל ככל שעבר הזמן הקרח התחזק יותר ויותר ואפילו הקפיא את הלהבות במקום. הקרח התפשט יותר ויותר והתקרב לכיוונו של מירנדו. כמעט כל היער היה קפוא, מלבד האזור שבו עמדו ארבעתם. הקרח התקרב אליהם יותר ויותר והקיף אותם מכל הכיוונים. כולם התקרבו אל מירנדו שהמשיך ללחוש כישופי אש. הוא יצר אש בכמויות על טבעיות, אבל זה לא עזר. הקרח התקרב אליהם עוד והם כבר הרגישו את הקור הכבד שהיה ביער. לפתע הם ראו אור כחול ענקי שמתקרב יישר אל מירנדו. האור היה חזק באופן מפחיד ומירנדו ידע שהאור הזה הוא כישוף קרח שיכול להרוג אותו. הוא ניסה לעצור אותו בכול דרך אפשרית. הוא צעק את המילים Sterno Ardor ששולחים להבה ענקית ואדירה של אש כדי לנסות ולעצור את האור הכחול שהתקרב אליו אבל זה לא עזר. הכישוף שהפעיל את האור המסתורי היה חזק ועצמתי הרבה יותר מהכוח של מירנדו . הוא ידע שאין מה לעשות. למרות הקור המטורף שהיה ביער מירנדו הזיע. הוא ראה את כל החיים שלו עוברים מול עיניו. הוא ניסה לברוח אבל הוא ידע שאין לו לאן. בשנייה אחד האור התקרב אל מירנדו והוא כבר ידע שאין לו דרך להתחמק ממנו. הוא הלך לאחור, נתקע באבן ונפל על הרצפה. האור התקרב אל הראש שלו ובשנייה אחת שחר רץ עליו דחף אותו הכי חזק שהוא יכול ונעמד מולו. באותה שנייה האור פגע בשחר והוא פשוט נעלם כאילו הוא לא היה שם בכלל.

"לא!" מורן צרחה בבכי מצמרר. "לא!" היא המשיכה והכי שלה התגבר אפילו יותר. "אני פשוט לא מאמין שהוא עשה את זה!" מירנדו אמר בקול רועד וכמעט ובכה בעצמו. תום ניסה לעצור את הדמעות שלו. הוא לא יכול היה להאמין למה שקרה שם באותם רגעים.  מירנדו קם על רגליו והלך אל מורן. הוא חיבק אותה ואמר לה: "שחר הוא אדם מאוד אמיץ. הוא הקריב את החיים שלו בשבילי. תחשבי על זה ככה, הוא הציל חיים בכך שהוא הרג את עצמו." "אני פשוט לא מאמינה שזה קרה!" מורן אמרה בבכי, "אני לא מאמינה ששחר מת! אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. אני מעדיפה שאלדורן יהרוג אותי ושהכול ייגמר כבר." "אל תגידי את זה." מירנדו אמר לה וחיבק אותה חזק, "בחיים אל תחשבי דברים כאלה. אסור לנו לתת לו לנצח. כל עוד אני בחיים, אלדורן לא יצליח להרוג אתכם, אני יכול להבטיח לך את זה. מורן, את חייבת להיות חזקה עכשיו, זה עוד רחוק מלהיגמר. אם הקרח יגיע אלינו אנחנו בסכנת חיים אמיתית, כולנו. בגלל זה אנחנו חייבים לעצור אותו מהר." "אתה צודק." מורן אמרה בקול חלש עם דמעות בעיניים ונעמדה כשרגליה רועדות. מירנדו המשיך ללחוש לחשי אש ותום ניסה להבין מה הוא אומר ולא הצליח. להבות אדירות בערו ביער אבל הקרח שהתקרב אליהם אפילו יותר הקפיא אותם. מירנדו ידע שהמצב רע אבל הוא ניסה להישאר רגוע כדי לא להפחיד את מורן ותום. הוא ידע שהם בסכנת חיים ושהסיכויים שהם יצאו משם הם לא גדולים במיוחד.  " Sterno Ardor" הוא צעק שוב ושלח להבות ענקיות כדי לנסות ולעצור את הקרח אבל זה לא עזר. מורן התקרבה אל מירנדו וצעקה את המילים: Magnus Facis אבל הכוח שלה היה מאוד חלש וזה לא עזר כמעט בכלל. תום ומורן כבר הבינו שהמצב רע מאוד ושאין להם יותר מידי מה לעשות אבל מירנדו לא איבד תקווה. הקרח כבר הקיף אותם מכל הכיוונים והיה קרוב מרחק של כמה סנטימטרים אליהם. "תברחו, אלדורן רודף אחריי לכם יש עוד סיכוי" מירנדו צעק להם ומורן מעולם לא ראתה אותו במצב כזה. ראו כמה שהוא פחד, הוא ידע שהוא עומד למות. "אנחנו לא יכולים ללכת!" מורן צעקה בזמן שרוחות אדירות כמעט העיפו אותה ממקומה. "מורן, זה ממש לא הזמן להיות גיבורה. אלדורן רוצה להרוג אותי. זה או ששלושה אנשים ימותו עכשיו או שאחד, תבחרי מה את מעדיפה. אני לא אתן לכם למות." הרגליים של מירנדו התחילו להתכסות בקרח והוא לחש עוד מילים כדי לנסות לעצור את הקרח אבל זה לא עזר. "תברחו מכאן עכשיו!" מירנדו צעק בקול הכי רציני שמורן שמעה בקול החיים שלה ושניהם פשוט לא ידעו מה לעשות. "תברחו או שתמותו כאן" מירנדו צעק בזמן שהקרח כיסה כבר חצי מהגוף שלו. הוא צעק כישופי אש אבל הקרח לא נמס, מירנדו כאילו איבד כל כוח שנשאר לו בגוף. מורן כל כך רצתה לעזור לו אבל היא לא ידעה איך. כשהקרח כבר כמעט הגיע לראשו של מירנדו הם ראו דבר שהם עד היום לא מאמינים שקרה: אור אדום ענקי שוב מילא את היער, לא אותו אור שתום ושיר ראו כשהם רצו למורן, זה היה אור חזק יותר והרבה יותר עצמתי. להבות אש ענקיות שרפו את הכול. כל הקרח נמס ומירנדו צנח על הרצפה. היער נראה כאילו הוא נשרף. לא היה יותר זכר לקרח שהיה שם. פתאום הם ראו שמתוך הלהבות יוצא אדם, לא גבוה במיוחד. הם הסתכלו טוב כדי לראות מי זה ולא יכלו להאמין למה שהם רואים. "רן!" מורן צעקה בבכי ורצה לחבק אותו. "אני כל כך שמחה שאתה כאן. אני לא מאמינה, חשבתי שאני לא אראה אותך שוב." רן חייך אליה ואמר: "אני לא הייתי בסכנה כזאת גדולה, אני ישבתי בכפר האש כשאתם הייתם כאן. טוב, אין לנו יותר מידי זמן. בואי נסיים את זה." ושניהם רצו אל עומק היער. "תום, תישאר פה עם מירנדו, אנחנו נחזור עוד כמה דקות." מורן אמרה ושניהם רצו ונעלמו בין כל העצים שביער. תום שמע פיצוצים גדולים וקיווה מאוד שהם בסדר. עשן שחור מילא את כל היער והחום הכבד גרם לו להזיע. מירנדו שכב על הרצפה והתנשף. הוא הביט על תום ואמר לו: "אל תדאג, אני סומך עליהם. הם יצליחו." אחרי כמה דקות, בדיוק כמו שמורן אמרה, הם שניהם יצאו מתוך הלהבות האדירות עם חיוך ענקי ואמרו: "זה נגמר, אלדורן כבר לא נמצא כאן." "מה זאת אומרת כבר לא נמצא כאן?" מירנדו שאל ואז רן הסביר: "כשהלכנו לשם ראינו אותו, הוא ניסה לחסל אותנו אבל הוא לא הצליח. הוא פשוט נעלם משם אחרי שהוא אמר לנו שזה עוד לא נגמר." "אלדורן פשוט נעלם משם?" מירנדו אמר בקול מופתע, "אני מכיר אותו כבר יותר מידי זמן ואני יודע שהוא לא נכנע כל כך מהר. אני לא מבין למה הוא פשוט נעלם משם?" "אולי הוא הבין שאנחנו יותר מידי חזקים בשבילו?" מורן אמרה עם חיוך ענקי על הפנים שלה ומירנדו אמר לה: "אני פשוט חושב שהוא מתכנן משהו, משהו גדול יותר." "טוב, אנחנו לא צריכים לחשוב על זה עכשיו," מורן אמרה, "הדבר שאנחנו צריכים להתעסק בו זה להחזיר את תום ושיר הביתה." "אבל איפה שיר?" רן שאל ותום השפיל מבט ואמר לו: "כששמענו את מורן צועקת אני רציתי ללכת לבדוק מה קרה, שנינו רבנו ובסוף היא הלכה לכיוון של המערה, כדי לצאת מכאן ואני באתי לכאן כדי לראות מה קרה." "מה?!" מורן ורן אמרו ביחד ואז רן אמר: "אני הייתי במערה, הכניסה אליה חסומה. אין דרך לצאת מכאן, אלדורן חסם את כל הדרכים." "אנחנו חייבים ללכת אליה עכשיו" מורן אמרה בלחץ וארבעתם רצו בכול המהירות לכיוון היציאה מהמערה.

 הלב של תום דפק כל כך חזק, הוא הרגיש כאילו הוא הולך להתפוצץ. הוא לא ידע מה לחשוב. הוא ידע שכול היער קפא בזמן הזה ששיר הייתה לבד. הוא כל כך קיווה שהיא בסדר. הוא האשים את עצמו במה שקרה. הוא ידע שאם יקרה לה משהו זה בגלל שהוא לא היה שם לידה. הוא כל כך כעס על עצמו באותם רגעים, הוא חשב כמה שהוא טיפש שנתן לה ללכת לבד ביער בזמן שהוא היה מכוסה בקרח. כולם ידעו שתום עשה טעות אבל אף אחד לא אמר לו את זה כדי לא להכביד עליו אפילו יותר ממה שהוא הרגיש באותם רגעים. הוא רץ בכול המהירות, בכוחות שעוד נשארו לו ופשוט לא יכול היה לסלוח לעצמו שנתן לה ללכת שם לבד. הדבר היחיד שהוא רצה זה לראות שהיא בחיים. כשהם הגיעו לשם, מורן ורן הגיעו קודם ופשוט קפאו במקום. הם היו בהלם מוחלט ולא יכלו לזוז. רן התכופף אל שיר ששכבה שם על הרצפה. כל הגוף שלה היה כחול מרוב הקור. הפנים שלה היו קפואות לגמרי והיא הייתה קרה אפילו יותר מהקרח שהיה שם. רן בדק את הדופק בידה בזמן שצמרמורות אדירות תקפו אותו. הוא חיבק אותה והתחיל לבכות. מורן באותם רגעים בכתה ביחד איתו. תום נעצר כמה מטרים לידם וכבר הבין מה קרה. הוא נעמד קפוא במקום ופשוט לא ידע מה לעשות. הדמעות שזלגו מעיניו היו כל כך גדולות ורבות, הוא בחיים לא הרגיש שום רגש שדומה למה שהוא הרגיש באותם רגעים. הוא התקרב אל רן שחיבק את הגוף הקר של שיר. רן נעמד, כשהוא בוכה בכי מצמרר וכואב. הוא הביט לתום בעיניים והעיניים של שניהם היו מכוסות בדמעות. "זה הכול בגללי." תום אמר בבכי מצמרר ורן חיבק אותו ואמר לו: "אתה לא יכולת לדעת." "אני הייתי יכול להישאר איתה שם!" תום אמר ובכה אפילו יותר." אין אחד שלא בכה באותם רגעים. מירנדו אפילו לא הכיר את שיר וגם הוא בכה. שלושתם, רן מורן ותום התחבקו ובכו ביחד. "חייבת להיות דרך להציל אותה." תום אמר ורן לחש לו בבכי: "אין יותר מה לעשות, היא מתה." "זה לא יכול להיות!" תום אמר בקול רועד. "אני לא מאמין שנתתי לזה לקרות!" מורן אפילו לא הייתה חברה טובה של שיר, למען האמת היא כל הזמן רבה איתה אבל אפילו היא בכתה בכי מצמרר וכואב. לכולם כאב באותם רגעים, אף אחד לא ידע איך להתמודד עם זה. תום באותם רגעים שנא את עצמו. הוא חשב שהכאב שהוא הרגיש באותם רגעים זה כאב שבחיים לא יעבור. "אני לא רוצה לדעת מה קורה פה אני פשוט רוצה לצאת מכאן בחיים. אתה שמעת את אמא שלי, היא תמות עם משהו רע יקרה לי" הוא נזכר במילים ששיר אמרה לו לפני שהיא הלכה והם הדהדו לו בראש ולא רצו להעלם. הוא פשוט רצה להרוג את עצמו, זאת הדרך היחידה שתעביר את הכאב, ככה הוא חשב. הוא הביט על הגופה הקפואה שלה והגוף שלו קפא במקום, הוא התקשה לנשום והרגיש כל כך הרבה דברים באותו הזמן. הרוחות ביער התחזקו והשמש כבר עמדה לשקוע. באותם רגעים מורן ורן התחבקו ותום אחז את ידה של שיר. התסכול שהוא הרגיש תקף את כל הגוף שלו. הרוחות שהיו ביער נראו כאילו הם יכולות להעיף אותם באוויר. "אני לא יכול יותר!" תום צרח והצרחות שלו צמררו את כולם, "אני רוצה לצאת מכאן! אני רוצה שהכול יחזור להיות כמו שהיה! אני לא יכול לסבול את זה יותר!" באותם רגעים אישוני העיניים שלו הפכו לאדומים ומורן רן ומירנדו שעמד שם רחוק פשוט לא יכלו להאמין למה שהם ראו. תום צרח צרחה מקפיאת דם ואז צעק את המילים: Ignis Pila ויצר כדורי אש ששרפו עצים ביער. "Parvus Ignis" הוא צרח ולהבות אדירות שרפו את כל האיזור מסביבו. הוא שרף הכול: עצים שיחים ואפילו חיות שנהרגו בלהבות האדירות שהיו שם. מירנדו התקרב אליו וצעק: "תום, זה לא יעזור לך לשרוף את היער! זה לא מה שיעזור לך להתגבר על המוות של שיר. תום, אתה חייב להשתלט על עצמך ולעצור את זה!" אבל תום היה מנותק לגמרי מהעולם. הוא הביט על מירנדו אבל כאילו לא שמע את מה שהוא אמר. הוא המשיך ליצור להבות ענקיות שיצרו שריפות שקשה היה להשתלט עליה. מירנדו מורן ורן ניסו לעצור אותו אבל זה לא עבד. חיות נשרפו ביער וכמויות אדירות של עצים. הלהבות של האש הגיעו לכול מקום ביער. הלהבות לא פגעו במירנדו רן ומורן כי האש לעולם לא יכולה לפגוע באדם שיש לו כוחות אש אבל הם ידעו שתום מסכן את כולם. תום הלך בתוך הלהבות, הוא התקרב אל שיר ונגע בפניה. הוא התחיל לבכות ולשנייה אחת הלהבות נרגעו. מסביב למקום שבו שיר שכבה הייתה להבה ענקית של אש שהקיפה אותה. תום נישק את שיר בלחי ועצם את עיניו. כשהוא פקח אותם אישוני העיניים שלו עדיין היו אדומים והוא לחש בשקט את המילים: Porto ad Vite ומה שקרה אחר כך, יש אנשים בכפר האש שאומרים שזה מעולם לא קרה ושזאת רק המצאה של כל אלה שהיו שם, אבל מי שראה את זה ידע שזה הכול אמיתי. זה נשמע כל כך לא הגיוני שקשה להאמין שזה נכון ומירנדו, רן ומורן פשוט לא יכלו להאמין שזה באמת קורה. הגוף של שיר עף באוויר והתמלא באור אדום מסנוור. כולם עצמו את עיניהם מרוב שהם היו מסונוורים מהאור הגדול. אף אחד לא ראה מה קרה אבל כשהאור נחלש הם ראו את הגופה של שיר שרועה על הרצפה. היא כבר לא הייתה קפואה ונראתה רגילה לגמרי. לפתע שיר פקחה את עיניה וצרחה צרחה מצמררת, צרחה כל כך גדולה וחזקה, צרחה שהרעידה אפילו את צמרות העצים הכי גבוהים ביער הגדול.