היי. שוב עדכון, שוב בסביבות עשר, שוב אחרי ערב כיפי עם כולם, ושוב כתיבה מתוך ייאוש, הפעם בגלל קבוצת הכדורגל המפגרת הזאת, שאלוהים יודע למה אני עדיין אוהדת, טומבוי שכמוני.
שגרה, הא?
לפני הפרק, מחר זה יום גורלי. תעודת רבעון.
יום שעשר דקות מתוכו שוות חיים ומוות בשביל רוב התלמידים.
ומחר אני צריכה גם להיסחב עם הגיטרה באוטובוס עמוס, ולהגיע בדיוק בזמן, אחרת העולם יתפגר.
אחלו הצלחה. מי ייתן והתעודה שלי תהיה מעולה, והעולם יחליט להעניק לי [עוד] ג'ינסים. איזה שטחיות. נורא.
סיימתי לחפור.
מהפרק הקודם:
היא הסתובבה. היא ומי שעמד לידה.
הוא היה שילוב של שני אנשים.
חלקים מפניו היו שייכים לאביו, וחלקים אחרים לכריס.
קאסי צחקה. לא את הצחוק הרגיל שלה, צחוק מרושע.
הכל התהפך. סיגריות, ובקבוקי אלכוהול הקיפו אותו, והוא צנח אל האדמה.
הוא התעורר שוב.
"תירגע. רק חלום" הוא חשב.
-
ככה כל הלילה.
נרדם, חלם, והתעורר.
הוא לא התעורר למחרת. פשוט לא היה לו כוח.
כבר לא היה לו אכפת. כבר לא היה לו חשק.
הוא ידע שיסלקו אותו מבית הספר גם ככה,
אז מה עוד חיסור אחד משנה?
גם ככה לא הייתה לו מגמת מוזיקה באותו יום,
אז בשביל מה לטרוח?
-
היא התעוררה.
היא הביטה באלכס. הוא כבר היה ער, מביט בחשש בחדרו.
"אאו.. הראש" היא אמרה. הוא המשיך להסתכל בחדר.
היא הסתכלה גם.
היו שם ארבע בקבוקי בירות, ובקבוק וודקה חצי גמור.
"מאיפה הבאנו את זה?" היא שאלה.
הוא הצביע לעבר המיני מקרר שעמד בקצה החדר.
"מה.. מה עשינו?" הוא שאל בפחד.
"אני לא זוכרת." היא אמרה והסתכלה מתחת לשמיכה. "אבל אני לבושה, אז אני מניחה שזה לא יכול להיות רציני"
הוא מלמל משהו באמהרית. היא הסתכלה עליו.
"בואי נרד למטה" הוא אמר.
הם ירדו למטה. אלכס התחיל להכין טוסטים, מישל ישבה ליד השולחן, וניסתה להיזכר במה שקרה אתמול.
"אלכס!" צעק דניאל. "בוא לכאן!"
אלכס הלך לכיוון החדר של דניאל. מאותו רגע הם דיברו אמהרית, כך שמישל לא הבינה כלום.
"מה עשיתם אתמול?" שאל דניאל.
"לא זוכר. לא יודע"
"לא ישנתי כל הלילה, איך הרעשתם"
אלכס משך בכתפיו.
"אלכס, אתה בן שמונה עשרה. היא עוד לא. אתה יודע איך אמא שלה, כל יום אומרים בחדשות כמה היא תובעת אנשים. תיזהר" אמר דניאל, ספק לחוץ, ספק כועס.
אלכס לא ענה לו.
"אלכס!" הוא צעק עליו. "אתה לא מבין מה אתה עושה. אני לא רוצה לדעת מה עשיתם שם, וכדאי שהרעש הזה היה מהטלוויזיה. אתה חושב שאתה נורא גדול, בן שמונה עשרה, רישיון, תעודת זהות. אתה עוד ילד!"
הוא עמד שם ולא אמר מילה. מבין את גודל הטעות.
-
השעה הייתה שבע.
ריק קם, הוציא בגדים מהארון, התארגן, וירד למטה.
הוא שמע את הוריו מדברים בסלון. הוא ידע שהם מדברים עליו, אבל לא טרח להראות שהוא שומע, כי הוא ידע שזה לא יפריע להם, והם ימשיכו לדבר עליו בכל זאת.
"זה אי אפשר שהוא יחזור בשעה כזאת, ויעיר את כל הבית" אמרה אימו.
"זה אי אפשר?! אני אגיד לך מה אי אפשר. אי אפשר שהוא יחזור, וישתה לי את הבירה! אי אפשר שהוא ילך לדפוק איזה מיש'י, ואז יחזור לכאן כאילו כלום, וישתה בירה!"
הוא הרגיש את הדמעות בעיניו, אבל עצר אותן שוב.
"בוקר" הוא אמר.
"למה כשאתה חוזר אתה תמיד עושה כ"כ הרבה רעש? למה אתה כזה כפוי טובה? למה אתה מתנהג ככה? מה קורה לך? מה, אין לך את מה שאתה צריך? מה, לא עושים בשבילך הכל? מה עשינו רע שמגיע לנו להתעורר באמצע הלילה, בגלל שאתה לא יכול להיות בשקט?" שאלה אימו, בטון שכאילו נועד לגרום לו רגשות אשמה.
הוא לא ענה. בליבו הוא גיחך, כי, באמת, מה כבר עשו בשבילו? מה כבר נתנו לו? מה כבר יש לו? אבל הוא לא אמר כלום. הוא חשב שלפחות כלפי חוץ הוא אמור להפגין כבוד כלפי הוריו, גם אם בפנים הוא חושב אחרת.
הוא הלך להכין לעצמו ארוחת בוקר. לשנייה אחת חשב להוציא את בקבוק הבירה ולגמור אותו מול הפנים של אבא שלו, אבל אז הוא החזיר את עצמו למציאות, ונזכר שאם הוא יעשה את זה התוצאות יהיו קטלניות.
הוא מזג לעצמו מיץ תפוזים, הכין חביתה, ואכל. בשקט, לבד.
"ריייייקייייי!" הוא שמע את אחותו, כריסטינה, צועקת בשמחה מלמעלה. "ריקי! אתה ער!" היא אמרה ורצה למטה במדרגות, וקפצה עליו.
"בוקר, ילדונת" הוא אמר וחייך.
"אתה חזרת מאוחר אתמול" היא אמרה.
"נכון" הוא אמר וליטף את שיערה.
"אתה עייף?" היא שאלה אותו.
"כן"
"אז למה אתה ער?"
"כי אני צריך ללכת לבצפר" הוא אמר.
"אני לא רוצה ללכת לבצפר." היא אמרה.
"אבל את צריכה."
"למה?" היא אמרה והביטה בו.
"כי אם לא תלכי, לא תוכלי לעשות כלום בחיים שלך, ואז מה יהיה?"
"אני אהיה זמרת. אני רק אצטרך לדעת לשיר"
"אז תלכי ללמוד מוזיקה, לא?" הוא אמר, וחשב שזה בטח מה שהוריו אמרו לו כשהיה קטן, כשעוד חשבו שהוא חמוד, רק שהוא אמר שהוא ירצה לשחק כדורסל, ובשביל זה לא צריך להיות חכם.
"אתה תיקח אותי לבצפר?" היא שאלה בתקווה.
"אם תהיי מוכנה עוד ארבעים דקות, כן" הוא אמר.
"טוב" היא אמרה, ורצה בחזרה למעלה.
"למה היא חושבת שלא צריך ללמוד? מה יהיה עם הילדה הזאת?" הוא שמע את אימו אומרת.
"כמה תלונות יש לך.." הוא אמר, ומיד התחרט.
-
נו, איך?
מקווה שאהבתם.
לילה טוב 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
