'' כבר כמה חודשים טובים שנטע לא מחייכת . פשוט יושבת על הספה , בוהה בטלוויזיה בשתיקה וממוללת את השיעה הכבד והלא ממש חפוף שלה .
היא לא יוצאת לבלות עם חברות , היא לא קופצת מהספה בפתאומיות , חוטפת את הטלפון שלה , מבשרת להוריה '' ביוש , אני בקניון '' ונעלמת .
במקום זה , נטע מזכירה תינוק גדול ומדוכדך , תינוק שרובץ על הספה , לא מדבר ולא מתקשר .
יותר מהכל , זה מה שמפריע לאלונה . לא השומן , עמו התחושה שהילדה חסרת להט לחלוטין , חסרת חלומות או תקווה או קמצוץ אופי שיגרום לה לקום
אי פעם ולעשות שינוי .
'' לא היתה לי שום בעיה אם היא היתה מלאה מאוד אבל שמחה , אבל ככה ? אני כבר רואה אותה כבת 23 שחיה איתי , בלי דחף מינימלי לחפש
עבודה , בלי רצון לעשות משהו אחר שלא מערב מריחה או חימום במיקרו , ילדה שהתרגלה לחשוב שזה בסדר לשכב על הספה ולהרגיש כישלון , בתנאי שאנשים אחרים בטלוויזיה עושים מולה דברים הרואיים ומוצלחים '' .
היא מספרת לי שבהתחלה היא ניסתה לדבר עם נטע בעדינות , להדגיש בפניה עד כמה היא יפה , עד כמה היא חכמה , עד כמה כל מה שחסר לה
זה להוריד רק כמה קילואים פצפוניים , קטנטנים , ממש ננו - קילואים כדי ש''תרגיש קלה יותר , ואז יהיה לך כוח לצאת , לבלות , למצוא תחביב . ''
-
בערב אלונה עברה ליד הסלון ושם ראתה את המחזה הבא : נטע יושבת מול הסדרה ה - 6,000 במספר שלה להערב ובולסת לחם לבן עם נקניק ומיונז בשיא הטבעיות .
'' רציתי להרוג אותה . רציתי ללכת ולתלוש לה את הפרוסה מהיד ולצרוח עליה '' יא דבה , יא לוזרית , יא חדלת אישים שלא עושה כלום כדי להציל את עצמה . למי אכפת מזה שאת עדיין גדלה ומתפתחת ? למי אכפת מהבריאות המזורגגת שלך ? הלוואי שתרעיבי את עצמך , שלא תהפכי למתבודדת ששוקלת מאה קילו ומאביסה את עצמה בשקרים עצמיים ובהימנעות . ''
כינוי:
No break
בבלוג זה
בכל הבלוגים
