הכל התחיל משאלה אחת קטנה.

באחד מהימים בעבודה באחת מהסיטואציות שהיו שם מצאתי את עצמי מקווה לטוב. חיכיתי לשיחה שלא ידעתי שהיא בכלל אמורה להגיע, ניסיתי כמו רוב האנשים להסתכל במבט לאחור על המעשים שלי ולהבין אם השיחה הזו הולכת לטוב או לרע. ההבעה השתנתה והחוויה הכיפית שהייתי בה. מיותר לציין שחלפו בראשי המון סיטוציות גרועות, הכי גרועות. לא מפתיע שהראש החרדתי שלי הפנה אותי לקיצוניות הרעה. מצד שני היה קול מאוד קטן שאמר שאולי ההיפך יכול להיות שתיפול עלי פצצת הדמניות לא נורמלית שאני מחכה לה כבר לא מעט זמן. וכל זה קרה כי שאלו אותי מה שלומי. קודם זה באגביות, אחר כך הייתה התעקשות לדעת מה שלומי ואז המשפט שתמיד גורם לי בהלה "התגעגעתי אז רציתי לדבר ולהתעדכן." מאוד מפחיד, אני לא בנאדם שיכול לענות לשאלות כאלה, תמיד הכל טוב עד שיש אנשים עקשנים שחופרים קצת עמוק ואז מתגלות הבמון בעיות ששמרתי על אש קטנה.

הבעיה היא שממש קיוויתי שזה משהו טוב וכמו תמיד במצבים האלה "התפללתי" שזה יהיה משהו טוב, כמו שהייתי עושה כשהייתי קטנה. ואז הבנתי שאין מצב שאני מתפללת- כי קודם כל מעולם לא עשיתי את זה וכנראה שאני לא יודעת להתפלל. וגם כי אני לא מאמינה אז אין לי למי להתפלל ובשביל מה ,כי אני תמיד הייתי בדיעה  שלהתפלל זה לצפות לטוב לקבל את הרע ולהאשים כוחות גדולים שהם יודעחם מה טוב בשבילי במקום להילחם ולהשיג את זה.

אין לי למי להתפלל, פתאום ההבנה הזו שלהתפלל למישהו זה לא לדבר אל מישהו שיקשיב ויבין כי יש כאלו. אלא זה פשוט לשפוך הכל החוצה בלי לצפות לשום דבר, ולא לרצות שום דבר מעבר. כמו לירוק לכיור עודף נוזים שהצטברו במורד הגרון.

ועדיין אני לא סוגרה כל כך על מה אני חושבת לגבי כל זה, כי זה א כמו פעמים בעבר שהבנתי שאין לי למי לפנות. 

והכל בכלל התחיל משאלה אחת קטנה ואגבית "מה קורה?"

בסוף אלו היו מחמאות ותקוות שתלו דווקא בי שאביא משהו הרבה יותר שיקדם את כולנו לצעד הבא. ואמרו כל הכבוד וכמה שמחים ומרוצים שאני פה. והמון מחמאות לא ידעתי מה לעשות איתן כי גם מחמאות זה משהו שמפחיד אותי ואני לא יודעת איך להכיל, אב זה כבר פוסט אחר כנראה.