תהיה עונה שנייה!
כבר התחלתי לכתוב!
אל חשש!תהיה עוד עונה!
אבל היא תתעכב!
עד ליום שבת הבא יהיה כבר פרק ראשון!
תהנו...פרק אחרון בעונה ה1.
פרק 58
יצאתי עם בני הערובה, שוטרים נהרו לתוך הבנק,
הוצאתי מהכיס את מה שהוא הביא לי.
זה הצמיד שסבסטיאן הביא לי.
הוא החזיר לי את הצמיד.
פתאום יריות נשמעו,
כל כך הרבה יריות.
הם ירו בהם, למה לירות בהם
הם נכנעו גם ככה, למה הם ירו בהם?!
רצתי למפקד
"למה ירית בהם?!"
"למה הם ירו בכל האנשים החפים מפשע?!"
"קרין!!" עינב רצה אליי
"לעזאזל איתכם!!!" צעקתי על המפקד, הורדתי את האפוד וזרקתי על הניידת
"הבטחתם להם עסקה!!!!"צעקתי
"העסקה הייתה בתנאי שהם יישארו בחיים, שכחתי לציין את זה כנראה"
"איך עשית כזה דבר לעזאזל?!!!" צעקתי עליו
"קרין תירגעי!בואי נלך!" עינב משכה אותי משם
"אני לא מאמינה!!!!" צעקתי מתוסכלת
"תירגעי, את תעשי לעצמך שבר ביד השנייה!" היא אמרה
"אם אחת כבר שבורה, אז למה לא גם השנייה!פאק איתם!פאק!פאק!פאק!"
"אני אהיה הראשונה לחתום לך על הגבס נכון?" היא חייכה
"עינב זה לא מצחיק!אני הבטחתי להם שיתנו להם עסקת טיעון!"
"זה מה שקורה לאנשים רעים" היא אמרה
"נמאס לי מהעולם הזה!נמאס לי!!" בעטתי בפח אשפה
"אנחנו הולכות אליי, אני לא משאירה אותך לבד במצב הזה"
נסענו אליה
היא הכינה לי קפה שחור חזק. כדי להירגע.
"הבאתי טוש!" היא אמרה בחיוך
"הבאתי גבס!" אמרתי בציניות והושטתי את היד המגובסת שלי.
"חה, חה. מה לרשום?"
"לקרין, ששונאת את העולם הזה, באהבה מעינב"
"מצחיק מאוד. אני רושמת שאת משוגעת"
"מה שבאלך.." אמרתי
הטלפון של עינב צלצל
"כן..היא אצלי...כן..ביי" היא אמרה וניתקה
"מי זה היה?" שאלתי
"פייר" היא אמרה
"אה.."
"הם תוך כמה דקות מגיעים" היא אמרה
"מה?!!!לא!!אבל אני עם גבס!ותפרים בפנים!לא!אני נראית זוועה!אפילו לא התקלחתי!"
"אוף תסתמי כבר"
הדלת נפתחה בפתאומיות
"קרין?!" זיהיתי את הקול של סבסטיאן
עכשיו לא היה אכפת לי מאיך שאני נראית.
עכשיו נזכרתי כמה אני מתגעגעת אליו
רצתי מהמטבח אליו
וקפצתי עליו בחיבוק
"את בסדר???" הוא התחיל לסקור אותי מהרגליים
"היד שלך!!" הוא ישר החזיק את היד שלי
"נשברה..בערך.." אמרתי
"וזהו??לא נפצעת עוד??"
"יש לי תפרים מתחת לעין.." חייכתי
"זה לא מצחיק, תראי לי.." סובבתי את הפנים
"אני לא מאמין, איך...איך זה קרה לעזאזל.."
"סבס, יש לי כל כך הרבה מה לספר לך"
פתאום ראיתי את דיויד מאחור
"דיויד!" רצתי אליו וחיבקתי אותו, ואז פייר, וצ'אק, וג'ף הגיעו
"כולכם כאן?!" חיבקתי אותם
"איך את??מה קרה??ספרי לנו!מה היה שם?!" כולם התנפלו עליי בשאלות.
התיישבנו יחד בסלון. והתחלתי לספר.
שעתיים עברו.
ואז כבר מתתי ללכת הביתה, להתקלח, לישון במיטה החמה שלי.
"העיקר שאת בסדר עכשיו..." דיויד אמר
"כן, אני בסדר גמור, ואני גם הולכת הביתה"
"מה?!" פייר שאל
"תקשיבו, אני ממש מודה לכם שאתם דואגים לי ככה, ושאכפת לכם. אבל אני מתה ללכת הביתה ולהתקלח, ולישון, ולהירגע קצת..."
"אני בא איתך" סבסטיאן אמר
"טוב.."
"ביי לכם" יצאנו מהדירה, נסענו אליי הביתה
יצאתי מהמקלחת רעננה וחדשה.
"מה קרה שם?" הוא שאל כשישבנו במרפסת
"סבסטיאן,אתה יודע...אני...אני ניסיתי להציל אותה" אמרתי
"מה?"
"הייתה אישה, שהפעילה את האזעקה, והם ירו בה, בחזה. וניסיתי להציל אותה. אבל היא מתה...היא...הם...הם הרגו אותה"
"בחיים שלי לא פגשתי אדם כמוך, בזכותך האנשים האלה ניצלו. רק בזכותך. אבל את צריכה להבין שלא את כולם היה אפשר להציל. עשית מה שיכולת, זה פשוט היה מאוחר מדיי"
"כל כך פחדתי ש..שאני לא אראה אותך יותר"
"בקשר לזה...אני..אני חשבתי על זה.. ו-"
"גם אני חשבתי, ואני רוצה לעבור"
"ל..לגור איתי???"
"כן" חייכתי "אני לא רוצה להביט לאחור, ולהבין שלא מיציתי את החיים את הסוף. שלא מיציתי אותך"
"כמה שאני אוהב אותך.." הוא חייך ונישק אותי ארוכות
כבר היום, ארזנו את המזוודות שלי, ולמחרת,
עברתי אליו.
סוף טוב הכל טוב
:]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
