פרק 2
לא הצלחתי לישון, הדמעות לא הפסיקו לזרום.
כל כך כואב לי שהייתי צריכה לעשות את זה.
אני כל כך אוהבת אותו. אבל אנחנו לא יכולים להמשיך ככה.
לעזאזל עם זה!
אפילו לא נפרדתי מאף אחד מהם.
אני עכשיו אשלח SMS לכולם.
"אני חוזרת לניו-יורק. אני מצטערת"
קצר ולעניין.
אחרי ששלחתי את ההודעות לכולם כיביתי את הטלפון, כדי שלא ינסו להתקשר אליי.
העניין הזה כל כך דפוק!
כבר התרגלתי להיות איתם, הם המשפחה שלי עכשיו.
אבל...הייתי חייבת לחזור, אני לא יכולה לריב עם סבסטיאן כל יום!
זה כואב לריב איתו.
זה כואב לחשוב על כל פעם, ולזכור שנפרדנו.
אני בן אדם חרא.
אבל...אולי..אולי עכשיו הוא יתקדם הלאה וימצא מישהי שלא יריב איתה בלי סוף.
אולי זו הזדמנות לשנינו להיות יותר מאושרים.
למרות שאין רמת אושר יותר גדולה, ממה שסבסטיאן גרם לי.
אבל...זה היה חייב להיפסק.
אז הגעתי לפנות בוקר לניו-יורק.
התארגנתי בדירה.
ולמחרת, בבוקר, הייתי שוב בחברת ההקלטות.
כשהגעתי למשרד, הדלקתי את הטלפון.
"19 שיחות שלא נענו"
וגם "13 הודעות נכנסות"
כולן מהלהקה, ומעינב.
התקשרתי לדיויד
"היי" אמרתי
"באמת חזרת?" הוא שאל, שמעתי בקול שלו שהוא מבואס
"כן.." אמרתי מוצפות דמעות
"חשבתי שטוב לך איתנו"
"היה לי טוב, אבל, אני וסבסטיאן לא הפסקנו לריב, זה לא היה אותו הדבר" אמרתי
"הייתם פותרים את זה" הוא אמר בקול שקט
"דיויד, אני כל כך מצטערת" התחלתי לבכות בטלפון
"אל תבכי, בבקשה אל תבכי, אני יתחיל גם לבכות" שמעתי את הקול הרך שלו בטלפון
"אני כל כך אוהבת אותו דיויד, אני כל כך אוהבת אותו"
"אז למה עזבת?"
"כי זה כואב לי כל הזמן לריב איתו"
"אני לא מבין אותך, איך את עוזבת אותנו, מבלי לומר כלום"
"כי ידעתי שאם אני אדבר אתכם אני לא ארצה לעזוב, אבל זה הדבר הכי נכון לעשות.."
"זה לא!קרין זה הדבר הכי חרא!!את עזבת אותנו!"
לפי הקול שלי הוא בכה
"אני מצטערת, אני מצטערת" התחלתי לבכות גם אני
"פייר רוצה לדבר איתך" דיויד אמר
"לא חשבת לומר משהו?להודיע לנו?לפני שאת לוקחת מונית ועוזבת?"
"אמרתי לדיויד כבר, אם הייתי מדברת אתכם, הייתם משכנעים אותי להישאר"
"אבל, את לא היית חייבת לעזוב, זו תקופה מחורבנת של מריבות, זה הכל!זה יעבור!"
"זה לא, פייר, זה כבר חצי שנה ככה!"
"אז היית חייבת לחזור לניו-יורק?!"
"כן!כן פייר!אני מצטערת!"
"אוקי..אם זה מה שאת חושבת..."
שמעתי את דיויד לוקח את הטלפון
"את..את תבקרי אותנו..נכון?"
"כן, אולי לא בזמן הקרוב, אבל אתם תראו אותי..."
"לא בזמן קרוב?" עינב פתאום לקחה את הטלפון
"עינב..עינבי..אני יודעת שאת כועסת עלי, אני יודעת שאת שונאת אותי אבל-"
"איך את מעיזה בכלל להשאיר אותי פה לבד?!ובלי להודיע לי?!אני הפאקינג חברה הכי טובה שלך!!!לא יכולת לומר משהו?!"
"אני מצטערת, אבל-"
"בלי אבל!דיי עם האבל!אנחנו היינו כולנו יחד!אבל החלטת לעזוב!בגלל כמה מריבות!"
"זה לא כמה מריבות!!עינב אני לא סיפרתי לך את זה כי לא רציתי להטריד אותך!אבל זה כל הזמן מריבות!זה לא כמה!עינב זה היה בלתי נסבל!אני מצטערת, אבל בשביל שזה ייפסק הייתי חייבת לעזוב!"
"טוב...אני...אני מצטערת..אם זה הכי טוב בשבילך..אז..אני..אני אתמוך בך.."
דיויד שוב לקח ממנה את הטלפון
"מה שלא יהיה, אל תשכחי אותנו, בסדר?"
"זה לא יקרה, מה פתאום, איך אני יכולה לשכוח אתכם.."
*
ובאמת לא שכחתי, ממש לא.
שלושה חודשים עברו.
שלושה חודשים.
ואני ורון השלמנו, איכשהו.
והתחלתי להבין..שזו הייתה טעות.
הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים.
הייתי בדיכאון, בגלל שנפרדתי מסבסטיאן, אני בדיכאון שאני כל כך רחוקה מהם.
אבל קלטתי, שאני לא יכולה בלעדיו, אין לי טעם לחיות. ולא משנה כמה נריב, אני אמשיך לאהוב אותו
הייתי חייבת לחזור
התקשרתי לדיויד
"מה קורה?" שאלתי
"בסדר אני מניח, מה איתך?"
"כמו תמיד" אמרתי
"כלומר..בדיכאון?"
"קצת פחות, תגיד אתם עדין בקנדה נכון?"
"כן, עד סוף השבוע"
"אז יש לי חמישה ימים.."
"מה??"
"אני רוצה לחזור" אמרתי
"לסבסטיאן?"
"לסבסטיאן..לסיבוב ההופעות, לשם, להיות אתכם"
"אה..אז..אה..אני צריך לספר לך משהו"
"רגע, אבל אתה חושב שזה בסדר?שאני אצטרף פתאום??"
"ברור שזה בסדר!"
"אז נתראה מחר, תזמין את כולם אליך, נחגוג קצת"
ניתקתי.
אז שוב פעם, ארזתי את המזוודות.
אבל כשהגעתי חיכה לי הפתעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
