פרק 18
"אנחנו צריכים לדבר"
שיט, מה עכשיו??
"אוקי.."
נכנסנו לחדר הישיבות
"מה קורה?" הוא שאל
"בסדר.." אמרתי
"מה את אומרת על הלהקה?" הוא שאל
"הם נהדרים"
"אני בטוח"
"גם אני" אמרתי
"שמתי לב שיצרת קשר במיוחד עם סבסטיאן.."
"נכון, כמו שיצרתי קשר עם צ'אק ופייר וג'ף ודיויד"
"כן...אבל איתו...איתו שמתי לב שאת מתרועעת הרבה"
"מה?"
לא הייתי בטוחה שהבנתי
"שמתי לב שאת מתראה איתו הרבה"
"למה הכוונה?" שאלתי
"משהו קורה ביניכם???" הוא שאל בתוקפנות
"לא"
"את בטוחה??" הוא התקרב אליי, התרחקתי.
הוא תפס אותי בכוח ביד ומשך אותי אליו, ניסיתי להתנגד
"כן, אני בטוחה" אמרתי מפוחדת
"יופי, כי אם כן, זה לא היה טוב"
הוא אמר תוך כדי שהוא מנשק אותי בכוח בצוואר
"דיי.." לחשתי
"זה לא היה טוב כי אנחנו עדין בקשר, את זוכרת?"
"לצערי"
"מה זה?!" הוא עצר ותפס אותי חזק ביד
"זה כואב לי.." כמעט בכיתי "דיי.."
"אני מפחיד אותך?!" הוא צעק עליי
"כן.."
"יופי!מה אמרת מקודם??לצערך?!"
"כן.." אמרתי
"אני לא מספיק טוב בשבילך?!אם אני לא אז מי כן?!"
"אני לא אוהבת אותך!" העזתי לומר
"את...את לא אוהבת אותי?!מי את שתגידי את זה?!" הוא הרביץ לי
"אך!" הרגשתי את הכאב ביד
"תזכרי תמיד, רק בזכותי יש לך עבודה,לך לרון ולעינב"
הוא התחיל בכוח לנשק אותי בצוואר
ניסיתי להתנגד, בכיתי אבל זה לא עצר אותו.
הוא הכניס את היד שלו לתוך המכנס שלי..
דפיקות בדלת עצרו אותו
ניסיתי להירגע, שמעתי את נועה אומרת
"הם פה.."
הם הגיעו, תודה לאל.
רצתי החוצה מהחדר, כל הלהקה עמדה מחוץ לחדר, פילסתי את דרכי ביניהם פתחתי את הדלת לחדר המדרגות ופשוט ברחתי מהמקום.
נכנסתי למכונית ונסעתי
בכיתי כל כך
הוא ניסה לאנוס אותי, תודה לאל הלהקה הגיעה
אני כל כך מפחדת
אני שונאת אותו, שונאת אותו!
לא יודעת לאן נסעתי, כאילו המכונית נסעה בעצמה.
הגעתי לבית הקברות של הורי, קנינו להם חלקה מיוחדת, מרוחקת מהשאר, עם שטח אדמה מסביב.
הלכתי לכיוון הקברים. לא הייתי פה מאז הלוויה, לא העזתי להתקרב.
וכשאני צריכה אותם יותר מהכל, אין למי לדבר, אלא לקבר.
כשראיתי את הקברים נשברתי, הבכי התפרץ חזק יותר, וכואב יותר.
נשכבתי על חלקת דשא שמתחתיה הקבר של אמא שלי.
האמא היקרה שלי, החברה הכי טובה שלי
"אמא..." בכיתי "אמא...אני צריכה אותך איתי..אמא...תעני לי!
למה את לא פה??למה את לא איתי???אמא...בבקשה תעני לי"
משב רוח העיף את השיער שלי
"אמא...תעזרי לי...אני לא יודעת מה לעשות. אמא...בבקשה תעני לי"
ישבתי על הברכיים וניסיתי לדבר שוב. לחשתי, אולי ככה היא תענה. אולי ככה היא תשמע אותי.
"אמא בבקשה, איפה את, איפה את??"
עברתי לאבא שלי
"אבא...אולי אתה תענה לי?אולי אתה...איפה אתם??למה מתתם?? למה?!אני ורון צריכים אתכם!!!למה.?
היינו ילדים טובים, נכון אבא?נכון??לא עשינו דברים שעיצבנו אתכם...ואם כן זה היה בלי כוונה, אנחנו אוהבים אתכם,
אבא...אתה זוכר שכשהיינו קטנים אני אתה ורון היינו משחקים כדורגל??אתה זוכר שאני ואתה היינו באותה קבוצה ולמרות זאת הוא ניצח אותנו??" הצחוק התערבב עם הבכי
"אבא..אמא..מה קרה?למה עזבתם אותנו??
למה אתם לא עונים לי??למה?!"
צרחתי, צעקתי
"תענו לי..." כבר נגמר לי הקול, נגמר הכוח, נגמרו הדמעות
"ת..תענו לי..בבקשה"
"קרין...קרין..." הרגשתי ידיים חמות מחבקות אותי, זה היה סבסטיאן
"תעזוב אותי.."
"קרין –"
"לא.!תעזוב אותי!אני מדברת איתם!"
"הם לא שומעים אותך..קרין בואי נלך מפה.." הוא משך אותי
"לא..!אבל הם לא ענו לי עדין!" ניסיתי להתנגד אבל הוא לקח אותי משם
כשהתרחקנו מהמקום נעצרתי, רק להביט בפעם האחרונה אל המקום ההוא, המקולל, הארור.
"סבסטיאן..." החזקתי חזק את היד שלו
"אל תבכי" הוא חיבק אותי חזק
"הם מתו...סבסטיאן הם מתו!!איך הם יכלו לעזוב אותי?!"
"הם לא רצו לעזוב אותך...הם לא רצו שתבכי"
"אני מתגעגעת אליהם, אני רוצה להיות איתם, אני רוצה לחבק אותם שוב.."
עצמתי עיניים ונזכרתי במגע של אמי, בריח של אבי.
הכל כל כך מעורפל עכשיו.
הכל שחור.
פרק 19
הכל כל כך מעורפל עכשיו,
הכל כל כך שחור.
פקחתי עיניים, התעוררתי בחדר גדול.
המקום הזה מוכר לי,
רגע...זה החדר של סבסטיאן.
אני שוכבת במיטה, רגע, רק עכשיו התעוררתי?
הכל היה חלום??
קמתי
"התעוררת.." סבסטיאן ישב ליד המיטה
"איזה יום היום?"
"ראשון.."
"מה..??"
פאק, זה לא היה חלום.
"את בסדר?" הוא שאל אותי בקול רך
"לא יודעת, מה קרה?"
"את זוכרת ש..שהיית בקבר של ההורים שלך?"
"כן..את זה כן.."
"והתעלפת לי בידיים" זה היה נשמע כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי
"תחשוב על זה ככה, בלעדיך, הייתי מתעלפת על הרצפה" חיבקתי אותו
הוא חייך
"אני דואג לך"
"לא קרה לי כלום, זו הייתה פשוט הפעם הראשונה שלי אחרי הלוויה שם, 4 שנים ולא ביקרתי אותם אפילו פעם אחת. אז...בכיתי קצת..וזהו. איך הגעת לשם בכלל?איך ידעת שאני יהיה שם?"
"אני ונועה חיפשנו אותך כמו מטורפים, בפארק, בדירה, בקניונים, ואז היא העלתה השערה שאולי תהיי שם"
"אהא.."
"את מרגישה יותר טוב?" הוא שאל אותי
"כן" נישקתי אותו על השפתיים "אל תדאג לי, אני בסדר"
"למה ברחת בכלל מהמשרד?"
"ברחתי?מהמשרד?"
על מה הוא מדבר?
"כן..הייתה אמורה להיות לנו ישיבה וברחת משם בהיסטריה"
עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר, ראיתי את דן ואותי מתווכחים, אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו. ראיתי אותו מרביץ לי
"איי!" החזקתי את היד, זה כאילו רק עכשיו הבחנתי בכאב
"מה קרה???" הוא קם
"היד שלי.."ניסיתי להזיז אותה אבל בקושי רב, כאב לי.
"תראי לי"
לא ראיתי הבעה כזו על הפרצוף שלו בחיים
"זה הוא נכון??"
"לא.."
"זה הוא!אמרנו שלא תסתירי ממני כלום!!"
"סבסטיאן זה..הוא..אנ –"
"אני רוצה לשמוע הכל, כל מה שקרה"
לקחתי נשימה ארוכה
"הוא אמר שהוא רוצה לדבר איתי..בחדר ישיבות בפרטיות, הוא שאל אותי מה קורה ביני לבינך ואמרתי לו שכלום. ואז הוא אמר שיש לי מזל כי אני והוא עדין בקשר, ואמרתי לו לצערי. ואמרתי לו שאני לא אוהבת אותו והכל קרה כל כך מהר"
"ומה הוא אמר??"
"הוא אמר שאין סיכוי שאני לא אוהבת אותו..הוא אמר שאין אף אחד שטוב מספיק בשבילי חוץ ממנו"
"ואז הגיע הקטע שהוא הרביץ לך??"
"לא, ואז הוא התחיל לנשק אותי ו..ו...הוא ניסה ל..לגעת בי ... ו.."
"אני לא מאמין!!את רצינית?!לא חשבת לספר לי על זה?!?!"
"א..אני לא..לא..-"
"ומה קרה אחרי זה??"
"אני התנגדתי לו, ואז הוא נתן לי את המכה..או שזה היה לפני, אני...אני לא זוכרת. ואז עינב דפקה בדלת ואמרה שהגעתם"
הוא הסתכל עליי המום, ואז לקח את המפתחות ויצא מהחדר
רצתי אחריו
"חכה, אל תעשה שטות, סבסטיאן תעצור"
הגענו כבר לחניה, הוא נכנס למכונית, נכנסתי גם, אולי אני יצליח לשכנע אותו
אבל זה לא עזר, הוא נסע במהירות
"סבסטיאן אתה מפחיד אותי!תעצור!"
"אני לא מאמין שהתכוונת לשתוק לו!"
"הוא אמר שהוא יפטר אותי, ואת רון ואת נועה"
"אז הייתם משיגים עבודות אחרות!היו לכם את המשרות הכי טובות בחברה!לא יהיה לכם קשה להשיג עבודה!"
"סבסטיאן זה לא כל כך קל כמו שזה נראה"
הוא החנה ונכנס לתוך הבניין
ניסיתי לעצור אותו אבל הוא התפרץ לחדר הישיבות
"חתיכת זבל!!" הוא הביא לדון בוקס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
