פרק 20
"חתיכת זבל!!" הוא הביא לדון בוקס, דון נפל על הרצפה.
היה לו חיוך זדוני על הפנים
הוא קם
"אתה מפוט-"
"אני מתפטר!" סבסטיאן צעק
כולם הסתכלו עלינו המומים
"סבס מה קורה פה??" פייר קם אליו
"עזבו אותי.." הוא ניער את פייר מעליו
"דון אנחנו יכולים רגע לדבר איתו?"
"כן..רק תשקלו טוב, טוב את ההחלטות שלכם"
הוא אמר ויצא מהחדר.
"מה זה היה?!!" פייר צעק עליו
"שאני יספר או את??"
השפלתי מבט
"הוא מאיים עליה, ומכה אותה, והיום ניסה לאנוס אותה!"
הוא הצביע עליי
"קרין??" רון רץ אליי "זה נכון??"
"כן.." אמרתי בחוסר רצון
"למה לא סיפרת לי?"
"הוא איים שהוא יפטר אותי ואותך ואת עינב...ולא רצית לעשות לכם את זה"
"אבל..אני..אני לא מבין כלום, איך הסתרת את זה ממני??יכולת לדבר איתי, היינו מתפטרים, היינו תובעים אותו, היינו...לא יודע..אוי קרין"
הוא חיבק אותי
"רון אני צריכה אותך"
"אני איתך תמיד"
"קרין...את..בסדר?" דיויד ניגש אליי
"כן, תודה" חיבקתי אותו
"אני מצטער שלא שמתי לב לזה, אנחנו כולנו מצטערים" הוא אמר לי
"דיויד...זו לא אשמתך, אני המטומטמת שלא אמרה כלום"
"טוב..מה עושים?" פייר שאל
"הורגים אותו" סבסטיאן אמר
דון בדיוק נכנס בדלת
"איך יכולת לעשות את זה?!" רון אמר לו
"בצורה הכי פשוטה" הוא אמר בקרירות
"אנחנו חברים מהיסודי!!איך יכולת לבגוד בי ובה ככה?!"
"אתה רגשני מדי" דון אמר
"אני??אני רגשני??היית איתנו כשההורים שלנו מתו!עודדת אותה!הכל היה הצגה?!כדי שתוכל לנצל אותנו?!"
"זה הצליח, לא?"
"היינו איתך כשאבא שלך מת!!לעזאזל!!!היינו בשבילך תמיד!!מהרגעים שהוא היה בבית חולים ועד סוף השבעה!!ממתי נהפכת לכזה חרא?!"
ראיתי שאחרי שרון הזכיר את אבא של דון ההבעה שלו השתנתה
"אין לך זכות להזכיר את אבא שלי!" דון צעק עליו
"אין לך זכות להסתכל על אחותי בכלל!!!אבל אתה איימת עליה!והכית אותה!"
"לא הייתה לי ברירה.." הוא אמר
"היו לך יותר מדיי ברירות, אבל בחרת באפשרויות הלא נכונות, אתה חתיכת זבל. אם אבא שלך היה בחיים...הוא היה כל כך מתבייש בך"
רון עזב את החדר ואחריו אני ונועה.
הלהקה יצאה מהחדר דקה אחרינו
"התפטרנו" הם אמרו
"לא הייתם חייבים, זה בינו לביני. אתם לא קשורים"
"זו לא שאלה בכלל, נראה לך שהיינו נשארים איתו??" צ'אק אמר
"תודה על התמיכה" אמרתי
"בא לי להרוג אותו!" ג'ף אמר
"איפה סבסטיאן?" שאלתי
"הוא הלך" פייר אמר
"הוא כועס עליי.." אמרתי מאוכזבת מעצמי
"בואי רגע.." דיויד משך אותי הצידה
"הוא לא כועס עלייך, הוא פשוט עייף, הוא ממש דאג לך..הוא פשוט צריך לנוח"
"זה לא זה, הוא כועס שלא סיפרתי לו"
"כי הוא דואג לך...אל תדאגי, מחר יעבור לו"
"דיויד, אני לא יודעת מה לעשות, זה כאילו הכל מתפרק לי בידיים" התחלתי לרעוד מבכי
"היי..אל תדאגי, אני מבטיח לך שהכל יסתדר"
הוא חיבק אותי
היה שקט מעיק
"אז...זה הסוף?" פייר שאל
"הסוף??מה פתאום!" אמרתי
"אבל..אנחנו לא מקליטים אצלכם, נצטרך לעזוב"
"אנחנו שילמנו על שלושה שבועות מראש בבית המלון, יש לכם עוד שבועיים וחצי, זה ממש לא הסוף"
"אחלה. אם כך, אני חושב שנלך למלון לנוח, זה היה יום...מוזר" ג'ף אמר
"אוקי...אני יהיה אתכם בקשר מחר.." אמרתי להם
"אוקי..ביי"
הם הלכו.
אני ואחי חזרנו הביתה, בקושי דיברנו.
בערב לא יכולתי לסבול את האווירה בבית ויצאתי.
הלכתי לפארק, לפינה המבודדת, איפה שאני וסבסטיאן נהגנו לשבת.
ישבתי ובהיתי בשמיים שעתיים, חשבתי על מה שקרה
והחלטתי שאני לא יכולה לוותר על סבסטיאן
אני חייבת לעשות משהו.
פרק 21
אני חייבת לעשות משהו.
נסעתי למלון, הסברתי לחדרנית מי אני (מזל שהיא לא יודעת שטכנית אני מפוטרת) והיא ישר נתנה לי את המפתח לחדר של סבסטיאן.
השעה הייתה 11, התפללתי שהוא ער.
הכנסתי בשקט את המפתח, ונכנסתי.
סבסטיאן שכב עם הגב אליי, הוא לא זז, כנראה כבר נרדם.
התיישבתי על המיטה בעדינות, הסתכלתי עליו.
הוא כל כך יפה.
אני לא מאמינה שהוא כועס בגללי, עליי.
נשכבתי עם הגב אליו, לא צמודה מדיי כדי שלא יתעורר, ולא רחוקה מדיי.
לפתע הרגשתי שהוא מחזיק אותי ומחבק אותי, הרגשתי אותו צמוד אליי
הוא נישק את הצוואר שלי
"אני אוהב אותך..." הוא לחש לי
הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, הרגשתי הכי טוב בעולם, למרות מה שקרה.
רציתי לצרוח מאושר, רציתי לבכות מאושר.
"אני אוהבת אותך" לחשתי חזרה
"לילה טוב.." הוא לחש לי
"לילה טוב"
שילבתי את האצבעות שלי בשלו ונרדמתי.
התעוררתי בבוקר, סבסטיאן ישב על המיטה
קמתי והלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים.
"היי.." חיבקתי אותו מאחור
"הי"
משהו בקול שלו..משהו בתנועות הגוף שלו..משהו בישיבה שלו, הרגיש לי לא טוב.
התיישבתי על הברכיים מולו, הפנים שלי היו קבורות בידיים
"סבסטיאן?" הרמתי את הפנים שלו, העיניים שלו נצצו
"מה קרה???" חיבקתי אותו
"אני לא יודע מה הייתי עושה אם..אם הוא כן היה מצליח..אם –"
"אבל הוא לא הצליח, סבסטיאן הודות לך הוא לא יתקרב אליי שוב"
"אבל אם כן..אני..לא הייתי סולח לעצמי"
"אבל זו לא אשמתך!ולא קרה כלום, תראה, אני פה מולך לא??אני בסדר גמור..הודות לך"
הוא חיזק את החיבוק שלו
"אני אוהבת אותך..תזכור את זה"
תפסתי בפנים שלו וסחפתי אותו לנשיקה ארוכה
"סבס!" מישהו דפק בדלת
"אני ילך לשטוף פנים, תפתחי את"
הוא נכנס לאמבטיה וסגר אחריו את הדלת
פתחתי את הדלת, זה היה דיויד
"ס..אה..אממ..אני..אה...אתם..פאק" הוא גמגם בלי סוף
"רק הטמטום שלך יכול לגרום לי לצחוק!" חיבקתי אותו
"מה את עושה פה בכלל?"
"ואו!הצלחת לומר משפט שלם!"
"מצחיק מאוד.." הוא נכנס לחדר "סבס!איפה אתה יא מניאק?!"
"כאן.." הוא יצא מהאמבטיה
"מ'ניינים?!אתה בא...אתם באים לאכול?"
"לא..אנחנו הולכים למסעדה" אמרתי
"באמת??" סבסטיאן שאל
"כן!" אמרתי לו
"אה..טוב..אז..נתראה בצהריים" דיויד אמר ויצא
"טוב, אם את רוצה ללכת אני לבוש" הוא אמר
"בטח, אבל אליי הביתה"
"חשבתי אמרת למסעדה.."
"אוף סבסטיאן, מה אני יעשה איתך, קודם נלך אליי הביתה, אני יחליף בגדים, ואז נלך למסעדה"
"אה..אוקי.."
"יאלה בוא כבר.." משכתי אותו מחוץ לדלת.
כשיצאנו מהמלון המון צלמים התנפלו עלינו
נכנסו במהירות לתוך המלון
"שיט!" סבסטיאן אמר
"איך הם גילו שאתם פה?!"
"בטח דון החרא הזה סיפר להם"
"יאו, עכשיו יתחילו להציק לכם.."
"טוב גם ככה השמועה כבר התחילה להתפזר, זה לא היה לוקח יותר מדיי זמן עד שצלמים היו מגיעים" הוא אמר
"מה נעשה?" שאלתי
"יש מעלית לחניה לא?"
"ואי, נכון"
ירדנו לחנייה נכנסנו למכונית והתחמקו משם.
התקשרתי לדיויד
"היי"
"היי דיויד, תקשיב, יש מלא צלמים למטה, תיזהרו"
"את רצינית???"
"כן!!הרגע אני וסבסטיאן התחמקנו מהם, רק רציתי להודיע לך.." אמרתי
"תנתקי!את נוהגת!" סבסטיאן אמר לי
"טוב בסדר תודה קרין, ביי"
ניתקתי.
עלינו אליי הביתה
סבסטיאן התיישב בסלון עם אחי
נכנסתי לחדר, כשיצאתי שמעתי שהם מדברים עליי
"סבס..אני..אני באמת לא יודע איך להודות לך על מה שעשית למענה"
"רון אין לך על מה להודות לי, אני אוהב אותה, הייתי עושה הכל בשבילה"
"אני לא מאמין כמה אני הייתי מטומטם, שלא שמתי לב לזה, איך יכולתי??אני אח שלה למען השם!אני כל כך דפוק"
"זו לא אשמתך, אם לא הייתי מכריח אותה היא לא הייתה מספרת לי"
"זו כן אשמתי, הייתי אמור להכריח אותה, סבס ממש תודה"
"אין על מה.." הוא אמר
אני צריכה לדבר עם אחי, אסור לו להרגיש ככה, זו לא אשמתו.
"אז...זה רציני בניכם?" שמעתי את אחי שואל, למרות שאני ממש לא רוצה שהוא יתחיל לתחקר את סבסטיאן, את התשובה לזה רציתי לשמוע.
"האמת..." לא התחלה טובה כל כך בשבילו "בשבילי כן, אני לא יודע מה איתה, אחרי כל מה שהיא עברה..."
"אבל אתה?מה איתך?"
"אני..מה אני יגיד, אני אוהב אותה, בשבילי זה הכי רציני שיש"
"תשובה טובה.." אחי אמר והם צחקו
יצאתי מהחדר.
"אני מוכנה!"
"סוף, סוף!כמה זמן??" סבסטיאן קם
אהמ...הייתי צריכה לצותת לכם..אז...דיי הרבה זמן.
"לא מצאתי בגדים.."
"יאלה אנחנו הולכים"
יצאנו מהדירה ונסענו למסעדה בחוף הים
הזמנו אוכל
דיברנו ואז איכשהו נזכרתי בשיחה שלו ושל רון
מה זאת אומרת שהוא לא יודע מה איתי?הוא חושב שהוא בשבילי איזה סטוץ? זה לא מובן מאליו??
"סבסטיאן"
"מה?"
"אני כן רצינית, מאוד"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
