פרק 26
"למה בכלל החלטת להאריך שיער?"
הוא הסמיק
"נו תגיד לי!" אמרתי לו והתאפקתי לא לצחוק
"לא יודע, התחשק לי...למה זה לא יפה??"
"בטח שזה יפה!!הכל יפה עליך"
"ואם אני יהיה קירח?"
"כמו ג'ף??"
"אז לא..קירח כמו דיויד" הוא אמר
"אני יהרוג אותך!"
"חחחחחחח למה?"
"כי אם תהיה קירח אז לא תוכל להיות עם זקן, כי זה יהיה מוזר"
"אז אני לא יהיה עם זקן, מה הבעיה?"
"כי זקן זה סקסי"
אמרתי והעברתי את היד על הזיפים שלו
נהייתה לי צמרמורת
הוא צחק
לבסוף נשכבנו מחובקים על הספה וראינו סרט.
התעוררתי ב3 בלילה, כשסבסטיאן שוכב לצידי
התיישבתי על הספה, מה שהעיר אותו גם.
"מה קרה?" הוא שאל
לא הבנתי למה קמתי, פתאום ראיתי את הפתק שרון השאיר על השולחן
"שנייה"
הלכתי לראות אם הוא בחדר שלו
הוא לא היה.
"רון!!!אתה פה?!" צעקתי "רון!!"
"מה יש?"
"הוא לא פה.."
"אז?"
"הוא אמר לי שהוא יחזור לפני שעה"
"אז אולי הוא מתעכב"
"לא יכול להיות, הוא אף פעם לא איחר, הוא היה מקדים. הוא תמיד עמד במילה שלו, ותמיד קיים הבטחות, משהו קרה"
"את סתם דואגת"
הוא אמר בפיהוק
"אני לא סתם דואגת...לא יכול להיות שהוא יאחר בשעה!אולי בדקה!וגם זה היה מוזר"
"תתקשרי אליו וזהו"
לקחתי את הפלאפון
התקשרתי, אבל הוא לא ענה
"הוא לא עונה" אמרתי
"תתקשרי שוב"
"סבסטיאן אני פוחדת להתקשר.."
"אז תביאי לי"
הגשתי לו את הפלאפון
הוא חייג ושם על רמקול
"הל..ו.."
"רון?!"
"מ..ה קר..ין?"
"אתה שיכור?!??" שאלתי המומה
"ל..א..כאילו..אול...לי.."
"איפה אתה?!"
"במועדון!" הוא צעק "מה את רוצה?!!"
"איזה מועדון??תגיד לי את השם!"
"לא יודע!!!"
"היינו בו פעם?!"
"כן.."
"מתי??" שאלתי
"כשהיינו עם החברים החדשים שלנוווו.." הוא התחיל לצחוק כמו ילד מוגבל
"טוב בי"
ניתקתי, ירדנו במהירות למטה, נסענו למועדון שהיינו בו בפעם הקודמת על הלהקה.
הייתה קטטה באמצע המועדון, שיערתי לעצמי שזה לא אחי, אז חיפשתי אותו בין האנשים שצפו במריבה.
"קרין!זה הוא!" סבסטיאן נכנס לתוך המעגל שנוצר עקב הקטטה.
ניסיתי להיכנס אבל בלי הצלחה
סבסטיאן יצא משם כשהוא מחזיק את רון בידיים שלו
רון היה חסר הכרה
פרק 27
רון היה חסר הכרה
הנחנו אותו על הספה
הברמן הביא לנו מים קרים, שפכתי את זה עליו.
הוא לא התעורר
דם ירד לו מהפנים.
"הוא לא מתעורר" התחלתי לרעוד
"בואי ניקח אותו לבית חולים"
הנחנו אותו במושב האחורי של המכונית ונסענו לבית החולים
הרופא שטיפל בו אמר שהוא כבר התעורר, והוא בסדר.
"ומתי ישחררו אותו??" שאלתי
"בסביבות 11"
"אוקי, תודה"
אני וסבסטיאן נכנסנו לחדר שלו
"למה עשית את זה?" שאלתי "מה גרם לך לעזאזל ללכת איתו מכות?!"
"הייתי שיכור" הוא אמר בקול חלש
"ולמה השתכרת?!" שאלתי
"כי רציתי" הוא אמר
"לא...אתה לא רצית להשתכר..רצית לשכוח נכון?" שאלתי
"על מה את מדברת?"
"אתה יודע על מה...היום יש 5 שנים...נכון רון?!"
"תעזבי אותי.."
"איך אני יעזוב אותך?!בשביל מה?!בשביל שתשתכר שוב?!"
"כן!!!"
"אתה שנה שלמה היית מכור לחרא הזה!!!!אני לא ייתן לך לעבור את זה שוב!"
צעקתי, נזכרת בשנה שלמה של גיהינום שעברתי עם רון.
אחרי שההורים שלנו נפטרו, הוא התמכר לאלכוהול.
אחרי הגמילה שהוא עבר, הוא נשבע שלא יגע בזה בחיים.
כן בטח
"אני לא שואל אותך!אני לא צריך שתהיי אמא!!!!את בחיים לא תהיי אמא שלי!!תעזבי אותי כבר!!!אני ישתה כמה שאני רוצה ואל תתערבי!"
שתקתי, הייתי המומה.
דאגתי לו, וככה הוא צועק עליי.
יצאתי מהחדר, סבסטיאן יצא אחרי
נסענו משם, בשתיקה.
לא דיברתי מאז יצאתי מבית החולים, והוא לא ניסה לגרום לי לדבר
עצרנו באחת המשתלות באזור, השעה הייתה 1 בצהריים.
קניתי זר פרחים.
ונסעתי לכיוון קבר ההורים שלי.
"את בטוחה בזה?" הוא שאל אותי
הנהנתי
"לחכות לך כאן?"
הנדתי בראשי
"לבוא איתך?" הוא שאל
הנהנתי.
התקדמתי לחלקת האדמה.
ככל שהתקרבתי כך הבנתי שזה נכון.
שהם באמת כבר לא איתי, אולי עד עכשיו חשבתי שזה סיוט, אולי עד עכשיו אני מחכה שאמא שלי תתקשר אליי ותזכיר לי לאכול צהריים.
אולי עד עכשיו אני מחכה שאבא שלי יקרא לי ולרון לצאת לשחק איתו כדורגל.
אולי עד עכשיו אני מחכה שהם יחזרו אליי.
אבל ככל שאני מתקרבת לשם. לשתי חתיכות השיש האלו.
ככה אני מבינה, שזו המציאות שלי.
שאמא כבר לא תתקשר להזכיר לי לאכול צהריים
שאבא כבר לא ישחק איתי ועם אחי כדורגל.
שהם כבר לא יחזרו.
"אני לא יכולה.." הסתובבתי ללכת משם
הוא עצר אותי
"את חייבת להשלים עם זה...מספיק להכחשות. זה אמיתי. ואני לצידך, לעזור לך לעבור את זה"
החזקתי את היד שלו חזק.
והמשכתי להתקדם.
הגעתי לשם.
עמדתי מול שתי חתיכות השיש.
לא הרגשתי שהם שם.
לא שמעתי אותם מדברים איתי.
לא ראיתי אותם מולי.
כל מה שהיה זו חלקת אדמה. שבתוכה שני ארונות.ומעליה...שתי מצבות.
זה מה שנשאר מההורים שלי.
מהאנשים שכל כך אהבתי.
מהאנשים שהיו הכל, הכל בשבילי.
הנחתי את הזר על השטח שמפריד בין הקברים.
"אני מתגעגעת אליכם" לחשתי
משב רוח חזק הגיע, עצמתי עיניים.
"קרין..." מישהו לחש "קרין..."
זו אמא שלי.
"אמא?"
"קרין...סוף סוף באת"
"אמא, זו את?"
ראיתי אותה מולי, ראיתי אותה.
הזיכרון האחרון שלי ממנה.
החיבוק האחרון שהיא נתנה לי לפני שהיא ואבא נסעו.
הריח שלה
המגע שלה
החיוך שלה.
הכל כל כך כואב.
"קרין...אני פה"
"את לא...את לא פה, אני יודעת שזה לא אמיתי"
"אני איתך תמיד"
"את לא...את עזבת, את ואבא"
"גם אבא איתך..שנינו איתך...תזכרי את זה"
"אז למה אני לא רואה אתכם יותר?למה את לא באה לבקר?"
"כי אני לא יכולה"
"כי את ואבא...עזבתם"
"לא עזבנו"
"כן עזבתם, אותי ואת רון"
"איפה רון?למה הוא לא בא איתך?"
"כי הוא בבית חולים, הוא השתכר"
"למה את לא איתו?" ראיתי את אבא שלי
"אבא...הוא...הוא גירש אותי"
"הוא צריך אותך איתו...ואת צריכה אותו"
"אני צריכה אותך אבא, ואת אמא"
"אני לצידך תמיד"
"אתם לא...תפסיקו לומר את זה!אתם עזבתם אותי.."
"אנחנו צריכים ללכת.."
"לא!חכו!תישארו איתי!"
"אי אפשר...דואגים לך.." אמא שלי אמרה
"מי כבר ידאג לי?"
"מי שבא איתך..."
"סבסטיאן??אבל..מה אתכם??אני לא רוצה ללכת!"
"תשמרי על רון" אבא שלי אמר
"אבל...איך??אין לנו עבודה?ועוד מעט גם סבסטיאן יצטרך לעזוב אותי...הכל השתבש בחיים האלו"
"הכל יסתדר"
"לא נכון.."
"אנחנו מבטיחים" שניהם אמרו יחד
"אל תלכו...בבקשה" החזקתי את היד שלהם
"אנחנו מבטיחים שהכל יהיה בסדר..."
"לא..אל תלכו.."
"קרין...קרין..!!קרין!!"
פקחתי עיניים
סבסטיאן היה מולי
"אמא!אבא!" קמתי בבהלה
"את בסדר??" הוא החזיק את הפנים שלי
"איפה הם??"
"מי??" הוא שאל
"ההורים שלי...הם היו פה הרגע...איפה הם??הם הלכו??סבסטיאן ראית לאן הם הלכו??"
"קרין...ההורים שלך...הם לא היו פה"
"הם היו פה, דיברתי איתם, לאן הם הלכו?!"
"קרין!!תתעוררי!!!!את התעלפת!!!זהו!!עכשיו את ערה!הם לא פה.." הוא חיבק אותי
"אבל..."
"דיי קרין...תירגעי קצת...בואי נלך"
"לא..אני לא הולכת מפה.."
"השאירו לך ולרון מכתב" הוא שינה נושא
"מה?מי?"
"לא יודע...הייתה מעטפה על הקבר...לא שמת לב אליה"
"סבס..אני לא רוצה ללכת"
"אני מפחד עליך"
"בוא נישאר...בבקשה"
"לא יודע..."
"בבקשה תישאר איתי, אני צריכה אותך"
"בסדר...אני...אני אשאר איתך"
הוא התיישב על הדשא, נשכבתי על הדשא והנחתי את הראש על הרגליים שלו
פתחתי את המכתב
"זה מדון.." אמרתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
