פרק 7.
~מנקודת מבטו של כריס~
*פלאשבק*
"כולם לקום!!!" צעקנו. הם קפצו משקי השינה, התארגנו בזריזות והעמדנו אותם למסדר.
בדיקת נשקים, בדיקת מדים, בדיקת ציוד. ויוצאים לדרך.
זכרתי שעשו לי פה סיור במילואים הקודמים.וגם בקורס הקצינים.
בערך בשעה2, אני והחבר'ה ששמנו לב שיש פה משהו יוצא דופן...
שקט פה מדיי...יותר מדיי...תמיד היו פה חיות קטנות בתנועה, תמיד צייצו הינשופים, תמיד היה פה רחש כזה של הטבע.
אבל היה שקט מפחיד. היה שקט נוראי.
למדנו לדבר מבלי להוציא מילה מהפה.מן שפת סימנים.
סימנתי להם שמשהו לא בסדר.
עצרנו את כולם, הם עמדו כפופים ואנחנו סימנו להם שמשהו לא בסדר, שמשהו באמת קורה כאן.ושזה כבר לא תרגיל.עכשיו זה אמיתי.שיהיו מוכנים להכל.
ניסינו ליצור קשר עם המפקדים אך לא הצלחנו.
עכשיו היינו רחוקים מהמחנה, וכל מה שרציתי היה להוציא אותם משם...להביא אותם בשלום הביתה.
פתאום שמענו יריות מכל מקום.
"אשש!!!" צעקתי.
התחלנו להחזיר אש.
כשלפתע הרגשתי מסך שחור מכסה את העיניים שלי.
נגררתי והרגשתי איך אני מאבד את ההכרה שלי, התעוררתי כמה שעות אחרי, בצריף ישן ומסריח. כשכמה מהאויבים שומרים עליי.
כן, הייתי חייל בשבי.
*סיום פלאשבק*
שמעתי רעשים מוזרים ואז צעקות, כמה דקות אחרי הגיע מישהו וגרר אותי.הכניסו אותי לתוך טנדר ונסענו משך זמן ארוך. לבסוף הוציאו ממני את כיסוי העיניים, ראיתי את המפקד שלי
"ברוך הבא כריס" הוא אמר לי "כנס לג'יפ עכשיו..."
כמו שהוא אמר לי..נכנסתי לג'יפ.
השתוקקתי לחזור הביתה, לג'ן, למאיה.אני כל כך מקווה שהיא בסדר.רציתי להיות שוב עם טלי. כמה שהתגעגעתי אליה. כל התקופה הזו גרמה לי להבין כמה אני אוהב אותה ולא יכול בלעדיה..
אני מקווה שהם ישמחו לשמוע שהחזירו אותי.
זה היה סיוט, חצי שנה שם.פשוט סיוט.אבל מה שהחזיק אותי זו המחשבה על ג'ן ומאיה וטלי.שלוש הבנות האהובות עליי בכל העולם הזה.
ואדי, ושוקו וסליק, ומוטי, וכל שאר החבר'ה, וגם הטירונים!מה קרה עם כולם?!מה קרה בעולם בכלל?! אני חייב להתעדכן!!!
אחרי כמה דקות המפקד נכנס לג'יפ, מאחורינו היו עוד בערך 6 ג'יפים ומלפנינו עוד 4.
אחרי חצי שעה של נסיעה המפקד אמר
"הגענו לבסיס, החברים שלך בחוץ" הוא אמר
ירדתי מהג'יפ.
ראיתי אותם ופשוט רצתי אליהם.לחברים שלי.
לא הבנתי למה ההבעה שלהם הייתה ריקה וקרה.
חיבקתי את מוטי ושוקו וסליק, וכולם שתקו.
התקדמתי לאדי, החבר הכי טוב שלי מאז החטיבה.
הוא ראה אותי והסתכל עליי במבט מפוחד.
כשהתקרבתי הוא קפץ והתרחק. כאילו נגעל ממני.
הוא פתאום רץ ונכנס לבסיס.
לא הבנתי למה הם התייחסו אלי ככה....
"מה הולך פה?" שאלתי
"אתה..חי..." סליק אמר ולפתע הם התנפלו עליי בחיבוקים.
"אני נראה מת?" שאלתי
"זה מה שאמרו לנו" הם אמרו
"מה?????" שאלתי
"הם אמרו לנו שאתה מת כריס!!במשך חצי שנה חשבנו שאתה מת!!עוד שבוע בדיוק יש אזכרה לחצי שנה!!" סליק צעק
"אתם רציניים?!" שאלתי המום.
"כן!!!איפה היית????" שוקו שאל
"בשבי..." אמרתי המום "לא אמרו לכם???" שאלתי
"לא!אמרו שאתה מת!" מוטי אמר
"אני לא מאמין..." אמרתי המום "בגלל זה אדי התנהג ככה?"
"כן, בהתחשב שזו הפעם הראשונה שלו שהוא ראה רוח רפאים.." שוקו אמר
"אני הולך אליו" אמרתי.
נכנסתי לבסיס, אדוארד ישב שם.
"אדי, אני חיי..." אמרתי
הוא שתק והסתכל עליי בעיניים אדומות
"אני לא הייתי מת!הם שיקרו לכולכם!הייתי בשבי!!" אמרתי
"אתה חיי.." הוא אמר וחיבק אותי חזק.
"אני חיי.." אמרתי מחייך.
"כריס??" שמעתי את טלי.
הסתובבתי, היא נראתה גם מפוחדת.
חיבקתי אותה חזק
"זה...זה אתה?"
"כן.זה אני" אמרתי "התגעגעתי אליך כל כך, אני אוהב אותך" אמרתי
"גם אני" היא אמרה, עדין מבולבלת
"ולא, לא מתתי!אני חיי!הייתי בשבי!ואני אוהב אותך, כל כך"
"אוי כריס" היא חיבקה אותי ונישקה אותי חזק
ואז ירד לי האסימון.
"אדי...ג'ן...היא...?"
"הם גם, אף אחד לא ידע שאתה חי"
"אוי וי, אני לא מאמין, תספר לי הכל!מה קרה איתם?!איך לעזאזל זה קרה?!!!!!" צעקתי.
במשך שבוע נתקעתי בבסיס, לשאלות, תחקורים, לא הרשו לי אפילו להודיע למשפחה שלי שאני אשכרה חי!
והנה, היום בדיוק עברה חצי שנה מהיום בו חשבו שאני מת.ואני מוצא את עצמי יוצא מהבסיס.
ביקשתי מאדוארד לא לומר לג'ניפר ולאף אחד כלום. כי אם מישהו צריך להודיע לה זה אני.
אז כששחררו אותי ישר אני ואדוארד נסענו אליה.
אני ואדי עלינו אליי הביתה
"תעמוד מאחורי ותן לי לדבר" הוא אמר לי
"אוקי" אמרתי ונעמדתי מאחוריו.
הוא דפק בדלת, ואז הדלת נפתחה, ג'ניפר.
.
.
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
