 כינוי:
גיל: 35 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הוסף מסר | 8/2009
הדמיון הוא העין של הנשמה\פרק 1
אחרי שתיקה ממושכת..
קבלו סיפור חדש בהמשכים.
הוא אמנם עוד לא גמור ואפילו אני לא יודעת איך בדיוק הוא ייגמר, אבל יש כבר כמה פרקים מוכנים.
ועכשיו נעבור לפרק הראשון. תהנו[:
תודה ענקית למי שנתן לי את הרעיון וההשראה. ^^
(מי שמדובר עליו יודע)
כל האירועים והדמויות בסיפור הם פרי הדמין בלבד.
הדמיון הוא העין של הנשמה\פרק 1
"היי עומרי, תתעורר. הפסטיבל מתחיל עוד מעט. רצינו ללכת לשם ביחד."
עומרי
הרים את ראשו מהשולחן, עליו הוא היה שעון וישן. הוא הסתכל בדמות שעמדה
לצידו - ילדה שמתנשאת לגובה של מטר 40 בערך, בגיל 12 בערך, עם שיער שחור
ומקורזל מעט, ועיניים ירוקות כהות. הוא לא ראה אותה מעולם, אך הדמות נראתה
לו מוכרת..
"מי את?" שאל, מנומנם.
"אני אחותך הקטנה, שיר", אמרה בחיוך.
נכון!
עכשיו הוא נזכר מאיפה היא מוכרת לו! כבן יחיד, הוא תמיד רצה שתהיה לו אחות
קטנה. והוא תמיד דמיין אותה בדיוק ככה, עם השיער השחור המקורזל מעט, העיניים
הירוקות-כהות, גובה של מטר 40 בערך וקטנה ממנו ב6 שנים. 'אני בטח חולם', חשב לעצמו.
'עוד מעט אני אתעורר והיא לא תהיה כאן.' הוא שיפשף את העיניים שלו. הדמות
עדיין עמדה לנגד עיניו.
"זה לא חלום, אל תדאג. אני לא אעלם לשום מקום", אמרה הדמות בעליזות, כאילו קראה את מחשבותיו.
"את אמיתית?" הוא שאל ונגע בה בהיסוס. כן, היא הייתה אמיתית לגמרי.
שיר
צחקה. "בטח שאני אמיתית. מה, אתה לא מזהה את האחות הקטנה שלך?" היא אחזה
בידו. "עכשיו, אפשר ללכת סוף סוף לפסטיבל? הוא מתחיל עוד מעט, ורצינו ללכת לשם ביחד." היא התבוננה בו עם החיוך המקסים שלה, ומשכה מעט בידו,
בניסון להקים אותו מהכיסא.
"מה?.. כן.. בטח.." ענה עומרי, מבולבל עדיין,
והתרומם באיטיות מהכיסא. שיר חייכה את חיוכה המקסים, והחלה למשוך אותו
בידו לכיוון דלת החדר.
"חכי רגע, אני רק אסתרק טיפה", הוא אמר והוציא את ידו מידה. הוא פנה למראה, כשבדרך הוא לוקח את המסרק מהשידה.
שיר
שוב צחקה, כשראתה איך הוא מנסה לסדר את שיערו, אך לשווא. "אתה נראה מקסים,
אני בטוחה שהבחורה שאתה אוהב תסכים איתי", היא חייכה בלבביות.
הוא הביט בה בתמהון. מאיפה היא יודעת?
שיר
צחקה שוב וחייכה חיוך מסתורי. "אני אחותך, אין משהו שאני לא יודעת עליך",
אמרה כאילו קראה את מחשבותיו. בעוד הוא מביט בה בתימהון, היא תפסה בידו
והחלה למשוך אותו אחריה, "בוא כבר."
הם יצאו מהחדר, ופגשו בהוריו.
"אתם כבר הולכים?" שאלה האם.
"כן, אמא", ענתה שיר בחיוך.
"טוב, תבלו יפה. ועומרי, אל תוריד משיר את העיניים", אמרה האם, "בפסטיבל יהיו הרבה אנשים ואפשר ללכת שם לאיבוד בקלות."
עומרי
הביט בה בתימהון. איך זה יכול להיות? הרי מאז ומתמיד הוא היה בן יחיד. איך
זה שאמא שלו פתאום מתייחסת בכזאת שלווה כלפי שיר, כאילו היא הייתה מאז
ומתמיד וכאילו זה טבעי לגמרי שהיא קיימת?
"משהו לא בסדר?" שאלה האם, כשראתה את הבעת פניו של בנה.
"אהה.. לא.. ז"א כל עוד מבחינתך הכל בסדר.." הוא מילמל, ואז שיר משכה אותו לכיוון דלת היציאה.
"ביי", קראה האם אחריהם.
"להתראות, אמא", ענה לה עומרי בצעקה, בעוד שיר פותחת את דלת הבית ומושכת אותו אחריה, החוצה.
שיר ועומרי הלכו ביחד לטיילת, כשהיא מחזיקה בידו ומדלגת תוך כדי הליכה. עומרי עצמו היה שקוע במחשבות. הוא ניסה להבין מה קורה, ומאיפה שיר פתאום הופיעה. הרי היא תמיד הייתה רק בדמיון שלו. איך יכול להיות שהיא נמצאת כאן, לידו? ועוד יותר מוזר - איך זה שההורים שלו התנהגו כאילו כאילו זה טבעי שיש לו אחות, כאילו היא הייתה שם מאז ומתמיד?
לפתע שיר נעצרה ונעמדה מולו בידיים משולבות.
"מה קרה?" שאל אותה עומרי, שהתעורר ממחשבותיו.
"אולי די כבר עם הפרצוף הרציני הזה? תפסיק לחשוב כ"כ הרבה", היא אמרה לו, "אתה תמצא את התשובה לכל השאלות שמטרידות אותך עם הזמן."
עומרי שוב נדהם. מאיפה היא יודעת מה הוא חושב?
שיר שוב חייכה חיוך מסתורי, כשהיא משלבת את ידיה מאחורי גבה, שמה רגל אחת מאחורי רגל אחרת, ונעה מעט מצד לצד. "אני פשוט יודעת. עם הזמן תגלה הכל. אבל כל דבר בזמנו." היא תפסה בידו והחלה למשוך אותו, "ועכשיו, אפשר להמשיך ללכת, רק בלי ההבעה הרצינית הזאת על הפנים שלך? תפסיק לחשוב כ"כ הרבה, פשוט תזרום עם הכל, כמו שאתה תמיד עושה. אני מבטיחה לך שעם הזמן תבין הכל."
עומרי חייך. "בסדר", אמר. מה הוא כבר יכול להגיד על זה? זה ברור שהילדה הזאת יודעת דברים שהוא לא יודע, ושהיא לא מתכוונת לגלות לו הכל מיד. הוא היה מסוקרן. וחוץ מזה.. חוץ מזה, הילדה הזאת עוררה בו שלווה וביטחון, הוא היה בטוח שיהיה מה שיהיה ההסבר לכל זה, זה לא יהיה משהו רע, משהו שייפגע בו.
"יופי!" אמרה שיר בעליזות, והם המשיכו ללכת, כשעומרי מתבונן בשימחת החיים שיש לילדה הזאת ומתפעם ממנה.
בטיילת, הכל היה צבעוני, הייתה הרבה מוזיקה. עומרי התפעל מכל מה שסביבו. זאת הייתה השנה הראשונה שהתקיים בעיר שלהם פסטיבל לתאטרון רחוב, וכל המראה פשוט הקסים אותו.
"יוו צמר גפן מתוק!! תקנה לי אותו? בקשה?.." פנתה אליו שיר, כשהיא מחייכת את חיוכה המקסים.
"בטח", חייך עומרי בחזרה, ושיר משכה אותו לדוכן. הוא הוציא מכיסו את הארנק, שאותו הספיק לחטוף מהשולחן בזמן ששיר משכה אותו החוצה מהחדר שלו. "כמה עולה צמר גפן מתוק?" שאל.
"10 שקלים", ענתה לו המוכרת.
עומרי הוציא מארנקו 10 שקלים, ונתן אותם למוכרת, שבינתיים שמה צמר גפן מתוק על מקל והושיטה אותו לעומרי.
"תודה רבה", הוא אמר בחיוך, לקח את צמר הגפן המתוק והושיט אותו לשיר.
"תודה!!" חייכה שיר באושר.
הם המשיכו לשוטט בטיילת, ולצפות במופעים שהיו שם.
לפתע שיר ניתקה מידו ופנתה לדוכן אחד. עומרי ניגש לאותו דוכן גם הוא.
"תראה את הגולות האלה", אמרה שיר. עומרי התבונן בדוכן. היו בו הרבה גולות בצבע כחול כהה.
"בכל גולה יש רגש אחר, רגש שהעביר אליה מי שהחזיק אותה. למשל, הגולה הזאת", אמרה שיר ולקחה מהדוכן גולה אחת. היא החזיקה אותה כמה זמן בכף ידה הפתוחה בשקט ובריכוז. "זאת גולה מלאה בעצב", אמרה ולקחה את ידו של עומרי. היא שמה את הגולה בכף ידו הפתוחה. "אתה מרגיש?" התבוננה בו בציפייה.
עומרי ניסה להתרכז כמו ששיר עשתה מקודם. ואכן, הוא התחיל להרגיש בעצב שממלא אותו. אבל לפני שהספיק לומר משהו, שיר לקחה את הגולה מידו והחזירה אותה לדוכן. ואז, היא לקחה גולה אחרת.
"או למשל, הגולה הזאת", היא החזיקה גם אותה בכף ידה הפתוחה במשך כמה דקות, בריכוז. אחר לקחה את ידו של עומרי והניחה אותה בכף היד שלו. "מה אתה מרגיש?" שאלה.
עומרי התרכז. הוא החל להרגיש רגש חם שמציף אותו, רגש נעים. "אני מרגיש שבגולה הזאת יש הרבה אהבה", הוא אמר.
שיר לקחה ממנו את הגולה, ושוב החזיקה אותה בכף ידה. "נכון", אמרה, "מישהו העביר לגולה הזאת את כל האהבה שקיימת בו. אם תתבונן בגולות", הוסיפה והתבוננה בדוכן, "כולן ייראו לך אותו הדבר. אבל ברגע שתיקח אותן ליד, ותתבונן בהן תחת האור, אתה תראה שבעצם כל גולה שונה אחת מהשניה." היא לקחה מהדוכן שתי גולות, והניחה כל אחת בכל אחת מידיו של עומרי.
"תכוון אותן אל האור", אמרה. הוא עשה כדבריה. "אתה רואה את ההבדל?" עומרי התבונן בשתי הגולות בזמן מה בריכוז. "כן", הוא אמר, "בגולה הזאת האור המשתקף הרבה יותר חזק מבשניה, והיא גם קצת.. קלילה יותר", אמר, והראה לאיזו גולה הוא מתכוון בכל פעם.
שיר לקחה ממנו את הגולות, והחזיקה אותן בכפות ידיה בריכוז. "נכון", אמרה בסוף, "הגולה הזאת מלאה בשמחה ואושר, ולכן האור בה יותר חזק והיא גם קלילה יותר, ולעומת זאת הגולה השניה מלאה יותר בכאב, ולכן היא כבדה יותר והאור בה יותר חלש." היא הניחה את הגולות בחזרה על הדוכן והסתובבה לעומרי. "אתה יודע, גולות עוזרות להוציא את הרגשות. אתה מחזיק אותן, חזק או בעדינות, והרגש פשוט עובר אליהן. ובכל פעם שאתה לוקח אותן, אתה מרגיש איזה רגש שלך עבר אליהן. ובכל פעם שהגולות משנות בעלים, הן מתרוקנות מכל הרגש הקודם שלהן. הגולות שבדוכן הזה פשוט עוד לא מצאו בעלים חדשים, לכן יש בהן רגשות מבעליהן הקודמים עדיין."
"וואו", אמר עומרי בהתפעלות. הרגישות הזאת בשיר הדהימה אותו. ככה בדיוק הוא דמיין את אחותו הקטנה - עם שמחת חיים, מסתדרת עם כולם, ויחד עם זה מלאת רגישות. הוא הבין כ"כ טוב למה היא מתכוונת, כי גם הוא היה רגיש כמוה.
"בוא נמשיך ללכת", אמרה שיר בעליזות ומשכה אותו אחריו. הם המשיכו ללכת ולהתפעל מכל מה שהיה בטיילת, עד ששיר החלה למשוך אותו הביתה.
"נו ילדים, איך היה?" שאלו אימו של עומרי את השניים, כשאלה חזרו הביתה. עומרי שוב תהה איך הם יכולים להתנהג כאילו זה טבעי לגמרי ששיר תהיה פה. אבל, לפני שהספיק לפתוח את פיו, שיר אמרה בשימחה, "היה כ"כ כיף! היו שם מופעים ממש מדהימים, וגם המון דברים יפים ומקסימים בדוכנים." היא הראתה לאם את שרשרת הכסף עם תליון הכוכב, שהיא ביקשה מעומרי לקנות עבורה.
"וואו, איזה יופי", התפעלה האם, בעודה מחזיקה את השרשרת. אחר שמטה אותה.
"ומה קנית לעצמך?" שאל אביו של עומרי. "אממ סתם, מחזיק מפתחות של תופים", עומרי משך בכתפיו והראה את מחזיק המפתחות לאביו.
"זה צעד ראשון לפני קניית התופים עצמם", אמרה שיר בעליזות, "כרגע זאת רק דוגמית קטנה, אבל בקרוב מאוד זאת תהיה דוגמית גדולה", קרצה לו.
"יכול להיות", אמר האב.
שיר פיהקה. "אני חושבת שאני אלך לישון עכשיו, אני מה זה עייפה", אמרה.
"כן, כדאי שגם אתה תלך לישון עכשיו, עומרי", אמרה האם, "גם אני ואבא תכף נלך לישון."
"טוב", אמר עומרי, ולפני שהספיק לומר עוד משהו, שיר משכה בידו. "בוא", אמרה בעליזות.
עומרי קם והלך אחריה.
שיר משכה אותו לחדר שלו.
"אממ, אני חושב שהתבלבלת בחדר, זה החדר שלי. שלך זה החדר ממול", אמר. האמת שהחדר השני היה חדר נוסף, שאורחים מדי פעם ישנו בו. אבל אם שיר קיימת, אז כנראה שהחדר הזה שייך לה..
"לא התבלבלתי", אמרה שיר בחיוך. "אתה צריך ללכת לישון עכשיו", אמרה, כשידיה שלובות מאחורי גבה.
עומרי הביט בה, מבולבל.
"נו, יאללה", שיר משכה אותו לכיוון המיטה.
עומרי התיישב על מיטתו. "רגע, אבל מה איתך?.." שאל.
"אל תדאג לי. פשוט לך לישון עכשיו." אמרה שיר.
עומרי המשיך להביט בה, לא מבין.
"פשוט תעשה מה שאני אומרת. קדימה, תשכב על המיטה ותעצום עיניים." אמרה שיר.
עומרי עשה כדבריה, בהיסוס.
"יופי, ועכשיו, אל תחשוב על שום דבר. פשוט תישן." אמרה שיר, לאחר שעומרי עצם את עיניו. ואחר נדם קולה.
-המשך יבוא-
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
