"כל זמן שאני כותב, אני חי."

(לפרק 3)

ג'ני פתחה את עיניה, בעודה ממצמצת. היא התבוננה בפניו של עומרי שיושן לידה וסקרה במבטה את החדר, תוהה לרגע איפה היא נמצאת. לאחר מכן הזדקפה והעיפה מבט בשעון שעמד על השידה ליד המיטה. השעה הייתה 6 בבוקר. היא מתחה את ידיה, בעודה מפהקת ומכסה ביד אחת את פיה.

ואז היא ראתה. מולה עמדה ממש..

"ש..שיר?.." היא שאלה בהיסוס.

"לא, סנטה קלאוס. בטח שזאת אני!" ענתה לה הדמות שעמדה מולה.

"מה את עושה פה?.." ג'ני הייתה מבולבלת, לא יודעת מה לשאול.

עומרי התעורר והזדקף. ג'ני הסתכלה עליו ואחר החזירה את מבטה לשיר. עומרי בהה בדמות כמה דקות בשתיקה.

"מה קורה פה?" שאל לבסוף בקול עייף.

"פה לא קורה שום דבר, אבל יש מקום שבו קורים דברים מאוד לא טובים וימשיכו לקרות אם לא תבואו איתי עכשיו", ענתה הדמות שעמדה מולו. היא נאנחה בעצב וניגשה אליהם. "תקשיבו, אני צריכה את עזרתכם ממש דחוף. אתם היחידים שיכולים לעזור. העולם שלי נמצא בסכנה."

"איזה עולם?" שאל עומרי, כבר ער.

"העולם שאני חיה בו", ענתה לו שיר. "אם לא תעזרו לי, הוא.. הוא פשוט ייעלם.."

"רגע, רגע. אני לא מבינה כלום. על איזה עולם את מדברת? ולמה שהוא ייעלם?" שאלה ג'ני.

שיר נאנחה. "תקשיבו, אין לי זמן להסביר עכשיו, גם ככה ביזבזתי זמן יקר עד שהערתי אתכם. בואו איתי, אני אסביר לכם את הכל בדרך", היא אחזה בידיהם ומשכה אותם מהמיטה.

"רגע, אבל לאן אנחנו הולכים?" שאל עומרי, בעוד היא מושכת אותם אחריה.

"לבית של ג'ני", ענתה שיר, בעודה הולכת כשהיא מושכת בידיהם.

"לבית שלי? אבל מה בשביל מה?" שאלה ג'ני, מופתעת.

"אתם כבר תדעו. קדימה, אנחנו חייבים להזדרז!" אמרה שיר בלחץ.

ג'ני ועומרי לא שאלו יותר שאלות, רק נגררו אחריה.

הם הגיעו לבית של ג'ני. היא פתחה את הדלת בשקט כדי לא להעיר את אמא שלה שישנה עדיין.

"אל תדאגי, אמא שלך לא יכולה לשמוע אותך. לא אותך ולא אף אחד מאיתנו", אמרה לה שיר, והלכה במהירות לחדר של ג'ני. ג'ני ועומרי מיהרו בעקבותיה.

היא הוציאה ממדף הספרים של ג'ני ספר.

"היי, זה הספר ש.." התחילה ג'ני לומר.

"..שלקחת מהספריה ורק את ראית את הכותרת האמיתית שלו, נכון", קטעה אותה שיר. "הספר הזה הוא הדלת לעולם שלי."

"הדלת לעולם שלך?.." לא הבינה ג'ני.

"כן", שיר פתחה את הספר בעמוד הראשון ונתנה אותו לג'ני. "תתחילי לקרוא", אמרה לה.

ג'ני התבוננה בה רגע, כלא מבינה.

"קדימה", היא עודדה אותה.

ג'ני הפנתה את מבטה לעמוד הראשון והחלה לקרוא. "היה היה פעם עולם קסום וסמוי. עולם שלא כולם ידעו על קיומו ולא כולם יכלו לראות אותו. את העולם הזה יכלו לראות רק אנשים מיוחדים, שמעולם לא פחדו לדמיין ומעולם לא פחדו לספר על כך לאחרים, והמשיכו לדמיין גם שככל העולם צחק עליהם.." היא הרימה לרגע את עיניה מהספר ופתאום שמה לב שהיא כבר לא נמצאת בחדר שלה, אלא בעולם אחר לגמרי - היא עמדה על דשא בחוץ, מוקפת בעצים, ומסביבה התרוצצו כל מיני יצורים - פרפרים, ציפורים שמעולם לא ראתה, חדי קרן. לא רחוק משם השתרע לו חוף יפהפה ובכיוון אחר - רחוק יותר - הר גבוה.

היא התבוננה סביבה בתדהמה. "וואו..", אמרה. פרפר אחד לבן עף והתיישב על אצבע ביד שלה.

עומרי, שעמד לצידה, התבונן גם הוא בתדהמה במה שקורה סביבם. "מדהים.. איפה אנחנו?.." שאל בפליאה.

"ברוכים הבאים, אתם בארץ הדמיון", ענתה שיר בחיוך, ואחר הרצינה. "אני באמת אשמח לעשות לכם היכרות עם כל העולם הזה בהזדמנות, אבל כרגע יש לנו משהו הרבה יותר חשוב לעשות. בואו אחריי", הוסיפה.

ג'ני פסעה אחריה במהירות, בעודה מוקסמת מכל העולם המרהיב הזה, ועומרי אחריה.

הם הלכו בערך 10 דק', ואז שיר נעצרה.

"מה קרה?" שאלה ג'ני.

"כלום. הגענו," ענתה שיר.

"אבל אין פה שום דבר", אמר עומרי, בעודו מתבונן סביבו.

שיר הסיטה את ענפיו של שיח שעמד לפניהם, ואז הם ראו.

"מה זה?" התפעמה ג'ני.

מולה עמדו עשרות יצורים שהגיעו בגבהם בקושי עד לקרסול שלה, יצורים מכל מיני סוגים - גמדים, אלפים, ועוד רבים ושונים, ולידם התעופפו פיות קטנות מכל מיני סוגים.

"וואו.." אמרה ג'ני, מרותקת למראה.

"מדהים.." אמר עומרי.

ג'ני רכנה עד שהייתה יותר קרובה בגובה שלה ליצורים הקסומים שעמדו מולה, והושיטה את ידה לגמד עם כובע אדום.

הוא נסוג קצת לאחור, וכל שאר היצורים עשו כמוהו.

"זה בסדר, אין לכם מה לפחד מהם", אמרה שיר, "הם פה כדי לעזור לנו."

הגמד עם הכובע האדום קצת היסס, ואז הושיט את ידו לג'ני. "שפי", הציג את עצמו בפניה.

ג'ני חייכה ולחצה את ידו בעדינות. "נעים מאוד, ג'ני."

"באמת באתם לעזור לנו?" שאל אותה הגמד בדאגה.

ג'ני פתחה את פיה כדי לענות לו, אך שיר הקדימה אותו.

"כן שפי, הם פה בשביל זה." אחר הסתובבה עם פנים מודאגות לג'ני ועמרי. "אתם התקווה האחרונה שלנו. אין לנו עוד מישהו שנוכל לסמוך עליו."

ג'ני הזדקפה. "מה קרה?" שאלה.

"בואו איתי", ענתה שיר, הפנתה אליהם את גבה ופנתה ימינה. ג'ני הלכה אחריה, ועומרי אחרי ג'ני, כשהוא עדיין מבולבל ולא מבין מה קורה.

הם נכנסו לתוך המנהרה.

ג'ני הייתה נסערת.

"מה קרה להם?" שאלה, בעודה מתבוננת בדאגה ביצורים שלפניה.

שיר הסתובבה אליה, מודאגת. "מה שקורה לרוב בעולם האמיתי. האנשים שיצרו אותם, מפסיקים לאט-לאט להאמין בקיומם, והם מתחילים להיעלם."

ג'ני ניגשה לאחד הכלבים ששכב שם, חציו שקוף. היה זה כלב בצבע לבן כמו אלה שרואים בסרטים מצויירים שונים, עם עיניים גדולות , אוזניים זקופות ופנים מתוקות. כנראה שאיזשהו ילד חולם על כלב כזה, חשבה לעצמה.

היא ליטפה אותו, והוא ליקק את ידה.

"זה צ'יפ", אמרה שיר. "בעבר הוא היה כולו לבן, וידע לדבר בשפת בני האדם, אבל עכשיו, הוא לא מדבר כלל, ולאט-לאט נעלם. בגלל שמי שיצר אותו מפסיק להאמין בקיומו", ענתה שיר בעצב.

"זה כל-כך חבל", אמרה ג'ני בעצב.

"אני יודעת. אבל זה עוד לא הכל", ענתה שיר. "בואו איתי".

ג'ני הזדקפה ופנתה ללכת אחריה, כשהיא מושכת את עומרי הנדהם אחריה.

הם יצאו מהמערה והמשיכו ללכת עוד כמה דקות ספורות, עד ששיר נעצרה.

ג'ני עצרה גם היא, והתקדמה כמה צעדים קדימה. עומרי עצר אחריה.

היא פשוט הזדעזעה ממה שראתה.

"מה כל השלטים האלה?" שאלה את שיר.

"אלה מזכרות של היצורים שכבר נעלמו מפה", ענתה שיר בעצב. "בעולם שלנו היצורים לא מתים, הם חיים כל עוד מי שיצר אותם מאמין בקיומם. אבל ברגע שהיוצר מפסיק להאמין בקיום שלהם, הם פשוט נעלמים. ולכן כל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי להנציח את זכרם, זה להקים להם מזכרת. לא את כולם אני מכירה", הוסיפה, "אבל כל אחד מהם שהלך, הוא יקר ליצורים שהכירו אותו. כולם חשובים. בעולם שלנו אין יצורים טובים או רעים, כל אחד הוא פשוט כפי שיצרו אותו, וכל אחד שנעלם הוא חשוב ויקר". היא שתקה רגע, ואז הוסיפה: "בעולם שלנו גם אין עניין של גיל. היצורים נשארים כפי שיצרו אותם. אנחנו מודדים זמן רק לפי מתי שהיצורים נוצרו ונעלמו. בגלל זה המצבות הן גם בצבעים שונים, כל תקופה מצויינת בצבע אחר. כפי שאתם רואים, התקופה האחרונה היא הכי קשה ומסוכנת עבורינו, כי יותר ויותר אנשים מפסיקים להאמין בקיומם של היצורים שנוצרו. פחות ופחות אנשים מאמינים בדמיון שלהם ומשתמשים בו.. וכך נוצר המצב העגום".

"אבל איך זה קורה? זאת אומרת, מה גורם להם פתאום להפסיק להאמין בפרי דמיונם?" שאלה ג'ני, כשהיא עדיין מתבוננת במצבות.

שיר נאנחה. "הסביבה שלהם. כל אחד שיוצר בדמיונו יצור, אותו יצור גם מופיע בפניו כשהוא חושב עליו ומדבר איתו, ואותו יצור מגיב בהתאם לדרך שהדמיון של היוצר קבע. אבל רק מי שיצר אותו יכול לראות אותו, כי זה יצור פרי הדמיון שלו בלבד, הוא לא קיים בדמיון של אנשים אחרים ולכן הם לא יכולים לראות אותו. ואז כשהסביבה רואה התנהגות כזאת, היא חושבת שהאדם לא בריא, ואז משפחתו לוקחת אותו לפסיכולוג, שגורם לו להפסיק להאמין בקיום של היצור הזה, או במקרים אחרים מאשפזים אותו, ושם גורמים לו בכוח להפסיק להאמין בקיום של היצור, אפילו שעל פניו לא נראה שמופעל לחץ על האדם. אבל עצם העובדה שהוא מטופל, גורמת לו להרגיש שהוא לא בסדר, ושכדי להיות בסדר, הוא צריך להפסיק לדמיין, וזה מה שהוא עושה. וזה מאוד עצוב. אנשים לא מבינים שאין שום דבר רע בדמיון. היצורים האלה שמדמיינים, הם לא מזיקים למדמיין, לא משנה אילו תכונות הוא מעניק להם. הם תמיד נשארים נאמנים לו. והם גם לא מזיקים לאף אחד אחר בעולם האנושי. להפך, הם הרבה פעמים יכולים לעזור להם. למשל, מישהו שקשה לו לרכוש חברים ויוצר לעצמו חבר דמיוני - אותו חבר דמיוני מלמד אותו לתקשר ומה צריך כדי לרכוש חברים. החבר הדמיוני עונה לו תשובות שבעצם נמצאות בתת מודע של היוצר. וכשלוקחים את היוצר לפסיכולוג, הוא עוד יותר מסתגר בעצמו, מתוך תחושה שהוא לא בסדר."

"אבל אם רק היוצרים יכולים לראות את היצורים שיצרו, אז איך.." התחילה ג'ני לשאול.

"כי רק בעולם שלנו אפשר לראות את כל היצורים שנוצרו", קטעה אותה שיר. "אבל לפה יכולים להגיע רק האנשים שאוהבים לדמיין, שלא מפחדים לדמיין ושמעודדים אחרים לדמיין. וכמובן, שלא משנה מה, לא מפסיקים לדמיין."

השתררה שתיקה. ג'ני הרגישה רוח קרירה על פניה. פתאום התחשק לה לבכות.

שיר אחזה בשתי ידיה בידה של ג'ני. ג'ני הסתובבה אליה והתבוננה בה.

"בגלל זה פניתי אליכם", אמרה שיר בקול עצוב. "אתם התקווה האחרונה שלנו להציל את העולם הזה, לפני שייעלם לגמרי."

"אבל איך אנחנו יכולים לעזור?" שאלה ג'ני.

שיר התבוננה במבט חודר בעיניה של ג'ני. "אני בטוחה שאת יודעת את התשובה לשאלה הזאת. אם ידעת ליצור חלק לא קטן בעולם הזה, אני בטוחה שגם תדעי איך להציל את החלק הזה ואת החלקים האחרים".

ג'ני לחצה קצת את ידה של שיר.

ואז הכל נעלם.

-המשך יבוא-