 כינוי:
גיל: 35 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הוסף מסר | 8/2008
"במותם ציוו לנו את החיים.."
כאן ויקה, עם עוד סיפור שכתבתי :] תהנו ^^
הסיפור הבא נכתב ליום הזיכרון לחללי צה"ל. כל האירועים והדמויות בסיפור הן פרי הדמיון בלבד.
לסיה שמה על השולחן את המפה הלבנה והחלה לערוך אותו. היא הייתה לבושה בשמלה בצבע תכלת בהיר, ועל ראשה שתי קוקיות אסופות בסרט לבן, אותו סרט שהוריה הביאו איתם כשהם עלו לארץ.
דימה, אחיה הבכור, חוזר היום מהצבא, משתחרר. והעיר כולה מכוסה בדגלי כחול-לבן - יום העצמאות היום. בשבילה ובשביל המשפחה כמובן זאת הייתה שמחה כפולה. דימה שירת בקרבי, אבא היה גאה בו. אבל אמא כמובן דאגה. גם היא, לסיה, דאגה, ומאז שהוא התגייס עקבה אחרי כל משדר חדשות, לוודא שהכל בסדר איתו. הוא ביקר לעיתים כה רחוקות בבית, והקשר שלהם היה בעיקר ממכתבים שכתבו אחד לשני. אמא תמיד צירפה לחבילה שהם היו שולחים לו גרביים חמות ובגדים חמים, דואגת שמה קר לו מדי - ככה זה אמהות. "תגידי לאמא שיש לי מספיק אוכל ובגדים, הדבר היחיד שחסר לי זה קצף גילוח", היה כותב, ולסיה הייתה קונה קצף גילוח כמו שאהב ומצרפת אותו לחבילה, למרות שאימה טענה ש"אוכל ובגדים זה יותר חשוב" ו"עדיף במקום קצף הגילוח להכניס עוד גרביים או עוד משהו לאכול". אבל לסיה תמיד התעקשה להכניס את הקצף לשם, ואימה הייתה נכנעת לבסוף.
"אצלי הכל בסדר. בקרוב אני משתחרר ויהיה לנו הרבה זמן לבלות ביחד. תמסרי לאמא חיבוקים ונשיקות בשמי. אוהב, אחיך הגדול דימה.", כתב במכתב האחרון, כשבועיים לפני השיחרור.
והיום - היום הוא סוף סוף חוזר הביתה! אמא הכינה סעודה חגיגית, גם בגלל שיום העצמאות היום, אבל בעיקר מפני שדימה חוזר הביתה, וזאת הייתה יותר קבלת פנים בשבילו. ליסה הניחה את הצלחות, הכוסות והסכו"ם על השולחן בעודה מזמרת שיר רוסי: "אל תבכי, ילדונת/יעברו הגשמים/החייל חזור/רק תחכי..", ואח"כ הלכה לעזור לאימה במטבח.
נשמע צלצול בדלת. לסיה הלכה לפתוח.
"היי", אמרה בשימחה ונבלעה בזרועותיה של אוקסנה, חברה של דימה.
"היי", ענתה אוקסנה בחיוך וחיבקה אותה ברוך. היא ודימה היו חברים כבר 4 שנים, מאז כיתה י"ב. לצבא היא לא התגייסה - קיבלה פטור, ובסוף י"ב התקבלה לאוניברסיטה והחלה ללמוד רפואה. מהרגע הראשון שדימה הציג אותה בבית, היא ולסיה מצאו חן אחת בעיניי השניה ומיד מצאו שפה משותפת, הן היו כמו אחיות.
"תביאי לי רגע להתבונן בך", אמרה אוקסנה וניתקה את לסיה ממנה, סובבה אותה והתבוננה בה. "ממ, איזו יפה את היום", אמרה בחיוך.
"תודה, גם את נראת יופי" אמרה לסיה בחיוך. "תיכנסי", היא אמרה לאוקסנה. האחרונה נכנסה, לסיה סגרה אחריה את הדלת ושתיהן פסעו למטבח.
לאחר שעה קלה, נשמע צילצול בדלת. לסיה, אימה ואוקסנה התבוננו אחת בשניה והתרגשות נראתה על פניהן. "אני אפתח!" קראה לסיה והלכה לפתוח את הדלת.
"שלום", אמרו לה 2 הדמויות במדים שעמדו בפתח.
"שלום", אמרה לסיה, לא מבינה.
"אמא בבית?" שאל אחד מהחיילים.
"כן, רק רגע.. אמא" קראה לסיה.
אימה יצאה מבמטבח.
"מה קרה, לסיה?" שאלה בחיוך, ואז ראתה את 2 הדמויות העומדות בפתח. היא נדרכה.
"כן?" שאלה את העומדים בפתח.
"דליה קולקובה?" שאל אחד החיילים.
"כן..?"
"אפשר להיכנס?"
"כן, בבקשה..", אמרה האם והזמינה אותם פנימה. היא הובילה אותם לחדר אורחים. "שבו", הצביעה על הספה.
"תודה", אמרו החיילים.
השתרר רגע של שתיקה. בינתיים גם אוקסנה יצאה מהמטבח ונכנסה לחדר האורחים.
"קרה משהו?" שאלה האם ועצרה את נשימתה.
"אנחנו.. אנחנו&nbsp;מאוד מצטערים להודיע לכם, אבל.. דמיטריי קולקוב נהרג היום במבצע." אמר אחד החיילים והתבונן באם.
"לא. לא!" צעקה האם וצנחה על הריצפה, על השטיח. החייל מיד קם וניגש אליה, מנסה להרגיעה. אוקסנה כיסתה את פיה בידה ודמעות זלגו מעיניה.
האב, ששמע את צעקת האם, יצא מיד מחדרו. "מה קרה?" שאל, בעודו מתפרץ לחדר האורחים. ואז, כשראה את החיילים הבין הכל.
לרגע הוא נעצר, מתבונן בחייל השני, ואז ניגש לאישתו להרגיע אותה.
"אוקסנה, מה קורה פה? אני לא מבינה. איפה דימה? הוא הרי היה אמור להגיע היום! איפה אח שלי?" שאלה לסיה, כשדמעות התחילו לזלוג מעיניה.
אוקסנה ירדה על ברכיה עד שפניה היו בגובה פניה של לסיה, אחזה במותניה והתבוננה בה. "דימה לא יחזור, לסיה", אמרה מבעד לדמעות, "הוא.. הוא לא יחזור יותר לעולם.."
לסיה התבוננה בה רגע, לא מאמינה. ואז נפלה לזרועותיה, וכך הן בכו, מחובקות, שעה ארוכה.
***
אוקסנה ולסיה שכבו על מיטתה של לסיה, בחדרה, כשפניהן מופנות אחת לשניה וידה של אוקסנה מונחת על מותניה של לסיה, ועיניי שתיהן אדומות מבכי.
"אוקסנה?" שאלה לסיה.
"כן?" ענתה אוקסנה.
"ספרי לי איך הכרתם".
אוקסנה נאנחה. "זה היה לגמרי במקרה", היא אמרה, ועל פניה מבט חולמני. "אמנם למדנו באותה שיכבה, אבל לא הכרנו - היו לנו הרבה כיתות בשיכבה, והיה פשוט בלתי אפשרי להכיר את כולם. באותו היום הייתה לנו חזרה לטקס מסיבת הסיום מ4 וחצי, ואני למדתי עד 4, וכיוון שרובנו גרנו רחוק מבית הספר - לא יכלנו ללכת הביתה ולחזור. ידיד שלי שהיה צריך לנגן במסיבת הסיום בגיטרה, הביא אותה לבית הספר באותו היום, ובהפסקה הגדולה, שנינו ועוד חברים סתם ישבנו בחצר, הוא ניגן בשקט בגיטרה ואנחנו שרנו בשקט. דימה עבר לידינו בדיוק כשביקשתי מהידיד שלי לנגן שיר מסויים והתחלתי לשיר אותו לבד. אני לא ראיתי אותו, הוא עמד מאחוריי ואני הייתי שוקעה בשירה. פתאום הידיד שלי הפסיק לנגן, והצביע עם הראש על דימה. 'יש לך קול מאוד יפה', שמעתי מאחורי גבי, והסתובבתי. חייכתי אליו ואמרתי לו 'תודה'.. זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, בהתחלה היינו סתם ידידים, ועם הזמן הכרנו אחד את השני טוב יותר והתאהבנו."
"באמת יש לך קול יפה", אמרה לסיה ומשכה באפה. אוקסנה חייכה במבוכה.
"אוקסנה."
"מה." שאלה אוקסנה, והעבירה את ידה בשערה הארוך והרך של לסיה.
"תשירי לי משהו."
אוקסנה נאנחה. היא החלה לשיר בשקט שיר רוסי.
"הזמן בורח כמו חול,
הייתי רוצה להיות איתך עוד שעה..
בקרוב אני אראה שוב את הזריחה,
אבל איתה ייעלמו העקבות שלך.."
היא המשיכה לשיר את הפזמון ועוד בית, כשכל שורה מעלה בעיניה דמעות, אבל לסיה לא ראתה אותן, עיניה נעצמו ובסוף השיר היא כבר נרדמה.
***
כבר ירד הערב. לסיה עמדה בטיילת, ליד הגדר, והתבוננה בים, כשלצידה עומדת אוקסנה ובמרחק מה מהן הוריה.
כל זה קרה לפני שנתיים, אבל לה נדמה כאילו כל זה קרה רק אתמול. ולעיתים נדמה לה שכל זה לא אמיתי, שיום אחד היא תתעורר וכל זה יתגלה כחלום. אבל היא יודעת שזה לא ככה.
לסיה התבוננה לצדדים. ילדים החלו למלא את הטיילת, כשהם משמיעים קולות שמחה, ומנופפים בספריי שבידיהם. יום העצמאות כבר החל.
עוד מעט תתחיל ההופעה, יהיו זיקוקים, כולם ירקדו, ישמחו - והשנה יותר מתמיד, לאור 60 שנה למדינה.
ורק באוזניה עוד המשיכו להדהד המילים שנאמרו היום בבית הספר בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, אותן מילים שבעבר לא כ"כ הבינה את משמעותן, וכיום הן מייצגות את הרגשות שלה, המחשבות שלה, היום היא מבינה אותן יותר טוב מכל אחד אחר.
"במותם ציוו לנו את החיים."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
