"כל זמן שאני כותב, אני חי."

היא הייתה תלמידת י' אז, שנה ראשונה בתיכון. היא לקחה את אחותה הקטנה אלינה בת ה-6, שזו הייתה השנה הראשונה שלה בבי"ס, לחגיגת פורים בית-ספרית. אלינה הייתה מחופשת לנסיכה, עם שמלה לבנה יפיפיה וכתר כסף על ראשה. דשה עצמה הייתה מחופשת לאינדיאנית.

אלינה.

כ"כ ברור היא הופיעה מול עיניה עכשיו.

שערה הזהוב, חיוכה הכובש, צחוק הפעמונים שלה.

היא כ"כ אהבה את הילדה הזאת. כ"כ.

היא נזכרה איך הן נכנסו בשער ביה"ס של אלינה צוחקות ושמחות, כשבדרך דשה הבטיחה לה שהיא בטוח תזכה במקום הראשון בתחרות התחפושות. אלינה פתאום תפסה בידה של דשה בחוזקה. היא הסתכלה עליה בעיניים הכחולות-אפורות שלה.

"אני מפחדת, בואי נלך מפה", אמרה, והתחילה למשוך את דשה לכיוון היציאה.

"מה קרה?" שאלה דשה, מופתעת מהשינוי הפתאומי בגישה של אחותה.

"בואי נלך מפה", התחננה אלינה ושוב משכה אותה לעבר השער.

"למה? תראי, כל הילדים כאן מחופשים, כולם שמחים, תהיה חגיגה כיפית", אמרה לה דשה והצביעה על הילדים שרצו וצחקו במרחק-מה מהן.

אלינה הסתכלה בעיניה הכחולות-כהות של דשה במבט שהעביר צמרמורת בגבה.

ואז הכל השתנה.

נשמעו יריות, צעקות, אנשים התחילו לרוץ מצד לצד בפאניקה. דשה התבוננה סביבה, מנסה להבין מה מתרחש. כולם התחילו לרוץ לכיוון אולם הספורט, דשה נגררה אחריהם, מושכת אחריה את אלינה, שתפסה בידה בחוזקה. כשכולם נכנסו לאולם הספורט, גברים במסיכה שחורה סגרו את הדלתות וירו באוויר, פה ושם התחיל להישמע בכי של ילדים.

"שבו!" צעק אחד הגברים בערבית והורה לכולם על הריצפה. לאט-לאט אנשים התחילו להתיישב. אימהות התחילו להרגיע את הילדים שלהן. דשה ואלינה גם התיישבו. אלינה נצמדה לדשה וחיבקה אותה בחוזקה, דשה חיבקה אותה בחזרה.

"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר", אמרה לה דשה.

השתרר שקט, חוץ מכמה בכיות שנשמעו פה ושם. דשה ניסתה להבין מה קרה.

היא עמדה עם אלינה בחוץ, אלינה התחילה למשוך אותה לשאר וביקשה ללכת, ואז נשמעו יריות באוויר ואנשים התחילו לרוץ ולצעוק בפאניקה. אח"כ הם נכנסו לפה, לאולם הספורט.

'נלקחנו בשבי', הבינה לפתע דשה. מבט בגברים במסיכה הבהיר לה ע"י מי.

'מחבלים', חשבה דשה בפחד.

היא התבוננה מסביב וחיפשה פתחי מילוט, אבל כל החלונות באולם היו עם סורגים.

'אנחנו אבודים', חשבה דשה בייאוש.

היא לא זוכרת כמה זמן היא ישבה שם. ואז הפלאפון שלה צילצל. היא הוציאה אותו, כולם התבוננו לעברה, גם המחבלים. אחד מהם כיוון את הרובה שלו לפלאפון וירה. דשה שמטה אות מהיד, הוא התנפץ לגמרי מהיריה. אלינה נצמדה אליה עוד יותר חזק.

"הכל יהיה בסדר", לחשה לה דשה הכי רגוע שיכלה, "אמא ואבא ימצאו אותנו ויצילו אותנו, את תראי".

"באמת?" שאלה אלינה והסתכלה עליה.

"בטח", ענתה דשה ונישקה אותה. 'הכל יהיה בסדר, הכל חייב להיות בסדר', חשבה לעצמה.

"אני צמאה", אמרה אלינה.

דשה התבוננה סביב. שום ברזיה.

"הנה, קחי", אמרה אישה אחת שישבה לא רחוק ממנה והעבירה לה בקבוק מים קטן.

"תודה", חייכה דשה והושיטה את ידה לקחת את הבקבוק. אך אחד המחבלים הקדים אותה. הוא חטף את הבקבוק מידה של האישה והקים אותה בכוח. מורה שישבה מאחוריה משכה את בנה של האישה אליו.

"אמא, אני מפחד, אל תלכי", בכה הילד.

"אל תדאג, אני אחזור בקרוב", חייכה האמא במאמץ והלכה עם המחבל, המורה חיבקה את הילד והרגיעה אותו.

המחבל והאישה נכנסו למחסן, נשמעה יריה.

דשה נשכה את שפתה התחתונה. 'היא לא תחזור יותר', חשבה.

היא לא זוכרת כמה זמן עבר, אמא שלה סיפרה לה אח"כ שהם היו בפנים בערך 10 שעות. בזמן הזה, עוד אנשים נורו, ילדים נעשו צמאים ורעבים, נהיה חם. הילדים התחילו לבכות, המחבלים צעקו על ההורים שירגיעו אותם.

אחרי 10 שעות בערך, התפרצו פנימה כוחות מאומנים, התחילו לירות במחבלים וצעקו לכולם לרוץ החוצה. כולם החלו לרוץ החוצה, דשה תפסה בידה של אלינה והתחילה לרוץ איתה, אבל גם חלק מהמחבלים הצליחו לצאת והחלו לירות בכל מי שרץ. דשה השתדלה להתחמק מהיריות, כשפתאום נתקלה במחבל. היא החביאה את אלינה מאחורי גבה, הוא כיוון את הרובה אל דשה, היא עצרה את נשמתה והתבוננה בו בפחד. נשמעה יריה. דשה עמדה כמה זמן קפואה, כשמסביב רצו אנשים בפאניקה. ואז היא ראתה את המחבל נופל. 'מישהו ירה בו', היא הבינה. היא המשיכה לרוץ עם אלינה, ואז אלינה נפלה. דשה הסתובבה אליה והקימה אותה מהאדמה.

"כואבת לי הברך, אני לא יכולה לרוץ", אמרה אלינה בבכי.

"בסדר, אני אקח אותך על הידיים", חייכה דשה והרימה אותה. היא הסתובבה והתכוננה להמשיך לרוץ, כשלפתע נשמעה עוד יריה קרובה. היא קפאה על מקומה וכשהבינה שהיא בסדר, רצתה להמשיך לרוץ, ואז היא הרגישה את זה.

נוזל סמיך כיסה את יד ימין. דשה התבוננה ביד וקפאה.

דם.

היא סובבה אליה את אלינה ומצאה אותה ללא אורח חיים.

היא נפלה על הברכיים, בעודה לוחשת "אלינה, לא", ובוכה.

דמעות עלו בעיניה גם עכשיו, כשנזכרה בזה. היא לא זוכרת איך היא יצאה מכל הגיהינום הזה. הדבר הבא שהיא זוכרת אחרי הרגע שבו גילתה שאלינה מתה הוא שהיא שוכבת במיטה שלה בפיז'מה, מכוסה בשמיכה. לזה היא שמה לב אחרי שהיא התעוררה. לרגע עלתה בה התקווה שכל זה סיוט, שהיא חלמה את כל זה. אבל אז נכנסה אמא שלה לשאול לשלומה, דשה שאלה אותה איפה אלינה בדאגה, אמא שלה התחילה להרגיע אותה ודשה הבינה הכל, היא הבינה שזה לא היה חלום. אאמ שלה אמרה שהיא לא זוכרת מה קרה בין הרגע שבו היא גילתה שאלינה מתה לבין הרגע שבו מצאה את עצמה במיטתה בגלל ההלם.

אח"כ התחילו כל הביקורים אצל הפסיכולוגית, כל הטיפולים. היא באמת הרגישה יותר טוב אח"כ. אבל אז היא לא ראתה שום תועלת בזה.

אמא שלה סיפרה לה אח"כ שאוקסנה, חברת הילדות שלה, התקשרה אליהן הביתה כי דאגה למה היא לא הגיעה לבי"ס, ולא הצליחה להשיג אותה בנייד. דשה נזכרה אח"כ שהייתה שיחת טלפון, אבל היא לא ענתה עליה בגלל כל המהומה. אמא שלה אמרה לה שכשהיא ניסתה להתקשר אליה והיא לא ענתה, ואח"כ היתה הודעה מוקלטת של "המנוי אינו זמין", היא התחילה לדאוג ואז שמעה ברדיו על מה שקרה. היא התקשרה לאבא ושניהם תוך זמן קצר הגיעו לבי"ס של אלינה. הם בכל ליבם קיוו שהכל ייגמר בטוב, ובכל יריה נלחצו יותר ויותר.

"דשה, בואי, כולם מחכים רק לך", נכנסה אימה לחדר ואמרה לה.

דשה התעוררה מהזיכרונות שלה וקמה מאדן החלון.

"את בסדר?" שאלה אימה בדאגה.

"כן, אמא, אני בסדר.. ז"א עד כמה שאני יכולה להיות בסדר", ענתה דשה.

אימה חיבקה אותה ונשקה על מיצחה, ושתיהן יצאו מהחדר.

-הסוף-