כל מי שלא רצתה שידע, כבר יודע. כל מה שלא רצתה שיקרה, כבר קרה.

כמו ללכת במדבר והאופק מתרחק, כמו לצלול לעומק והים רק מתעמק.

הדמעות זולגות, זה לא בשליטה. המחשבה עליו מחזיקה אותה חייה.

והסכין ננעצת, חותכת את העור.

והדמעות כבר לא זולגות- הכאב לא יעבור.

עוד כדור נשלף מן המגירה, נכנס לגרון. מקווה שזה יוציא אותה מהדיכאון.

מנסה לצרוח, אך איש אינו שומע. הרגליים משתתקות, הגוף לא מתנועע.

אתה לא פה, ואף פעם לא תהיה.

הצער ממלא אותה, לצאת הוא לא רוצה.

אין לה מנוח, אין לה ישועה. כולם חושבים שהיא סתם עוד מוזרה.

בבית הספר צוחקים, בבית צועקים.

אין לה חברים, כולם אותה נטשו-

התייאשה מהחיים, שמזמן כבר התייאשו.

כותבת עוד שורה, הכאב בעיפרון. מוציאה הכל, לא מצליחה לישון.

עוד דמעה זולגת, עוד שורה נכתבת, עוד מסיכה נושרת,

עוד תקופה עוברת...

עוד רגע הכדור משפיע, הרגע עוד יגיע, אין אדם שירגיע.

היא לא פה.