פעם ראשונה בבלוג אמיתי.
פעם אחרונה(?) בבלוג משלי.
פעם ראשונה שאני שלמה עם הבלוג, מכל הלב.
פעם אחרונה(?) שאני אפתח בלוג.
פעם ראשונה שאני רצינית, ומתכוונת לכתוב אך ורק מהלב.
פעם אחרונה(?) שאני כותבת פוסט ראשון, בבלוג חדש.
שלום. בבלוג זה אהיה אנונימית, אבל אתם יכולים לקרוא לי - קלואי.
בבלוג אני אכתוב מה עובר עליי. לא מה קרה לי היום. אולי בתמצית, פה אכתוב רגשות.שירים.סיפורים. השראות שלי.
לפניכם, הקטע הראשון.
היום נסעתי חזרה הביתה מסבא וסבתא שלי. בדרך אנחנו עוברים דרך צומת בית ליד. קצת לפני כפר יונה, ואחרי נתניה, או ההפך, תלוי מאיפה אתם באים.
מי שהיה שם יודע, שיש שם אנדרטה לזכר החיילים הרבים שנהרגו בפיגוע של שני מחבלים מתאבדים.
השנה היא 1994. אני לא יודעת איזה חודש. מחבל מתאבד מפוצץ את עצמו. כולם באים לעזור. כולל הרבה חיילים.ואז.. המחבל המתאבד השני מפוצץ את עצמו. 20 ואולי יותר אנשים נהרגים. החיילים הולכים לעולמם, כי ניסו לעשות עבודת קודש, ולעזור לזר בעת צרה. אביו של אחד החיילים בונה אנדרטה לזכרם. הוא בונה סולם, עליו חיילים, אבל הסולם לא מוביל לשום מקום. הוא מוביל לשמיים. ביום, האנדרטה נראית מיוחדת, אבל רגילה. ובלילה? היום ראיתי אותה בלילה, שמתי לב לזה בפעם הראשונה. התאורה המיוחדת ששמו שם, כאילו מאירה על החיילים ועל הסולם, והכוכבים של הלילה ברקע. החיילים, מוארים באופן כל כך מיוחד, נראים באמת, כאילו הם עולים לשמיים, המפקד המפוסל שלהם שם למטה, מורה להם לעלות, והם עולים לשמיים.
מתים, וכפי שאני מאמינה, אל חיים אחרים. החיים שלאחר המוות. שקיימים?
זהו להיום.
קלואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קלואי ~