הקטע מוקדש לזכרה של אליה שאולי, אנורקסית, בלוגרית, שנפטרה ממחלתה, וכל מבוקשה בפוסט האחרון שכתבה, והמכתב שכתבה, שרצתה שיתפרסם שתמות, הוא שהיא תהיה האחרונה.
כל הזמנים, השמות, התאריכים - הכול מומצא.
למרות הכול, אני עדיין אלחם. אלחם בשביל עצמי.
אני לא יודעת איך, אני כבר שנה וחצי חיה בתוך בית חולים. הקירות הלבנים צורבים לי בעיניים.
אני מתגעגעת לחדר שלי, תכלת כולו, והארון שלי, המיטה שלי, הדברים שלי..
והקיבה הארורה שלי! שלא נותנת לי לאכול. למה הקשבתי לך אנה? בגללך נשארתי לבד.
בגללך אני לא חיה כמו החברות שלי, שרובן עזבו אותי. רק לי נשארה, איתי, אריאל, בת 14 בסך הכול.
הכול התחיל כשגלשתי בבלוגים. מצאתי בלוגי פרו אנה. הרזון שלהן הקסים אותי.
רציתי לרדת קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ועכשיו אני פשוט עצמות. צריכה להילחם כל בוקר, כדי לקום, כדי לאכול, כדי להישאר בחיים. להילחם במחלה, לאכול בהדרגה, ולחזור לחיים נורמליים. להילחם, ולנצח.
לא רוצה שיהיו כמוני, רוצה לנצח, לא למות! לא רוצה שהסדין הלבן יכסה אותי, ואני אכנס לארון שממנו לא אצא.
ולי תישאר איתי תמיד, גם אחרי שאנצח.
- כעבור..שבוע-
מתתי, אי אפשר לתאר את ההרגשה. לי בוכה לידי, ואני, רוח למשך 24 שעות, עד שאעלה למעלה. אני לא יכולה לדבר, רק לגעת. ולהרגיש, אף אחד לא רואה אותי. לא יודעת איך אפשר לכתוב, אולי ידעתי מראש שזה מה שיקרה.
עכשיו, בלי גוף, והכוונה היא שמרוב רזון אין לי אחד כזה, אני מתה. ההרגשה היא תפלה, אין לה טעם, אין כזו הרגשה, אני מעורפלת חושים. לגמרי.
לא הגיוני, לא מציאותי, ולא אמיתי.
אליה, חבל שלא הכרתי אותך, ראיתי את הבלוג, קצת אחרי ש..מתת.
אליה שאולי ז"ל. רוצה (כן, לא בלשון עבר) להיות האחרונה שתמות מאנורקסיה.
בעזרתנו, נגשים את חלומה, וביחד נעשה את זה.
תתצטרפו לטבעת, ותיכנסו לכאן -
קלואי.
אני הכנתי. לא להעתיק. אם אני אראה את זה אצל מישהו, הוא כבר ישמע ממני. זכויות יוצרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קלואי ~