אנשים מכל עבר, כולם ממהרים, כולם הולכים במהרה. לעבודה, למשרד, להסתגרות הזאת.
ואני, מבולבלת ואבודה, מחפשת את דרכי. אמנם ביתי נמצא כמה רחובות מכאן, אבל לעזעזל! מישהו מוכן לעזור לי למצוא את החנות הקטנה ההיא? כנראה שלא. כולם ממהרים, ממהרים להסתגר בתוך עצמם. במשרד, בעבודה.
נדמה כאילו הם ממהרים להיות לבד, לעשות מה שצריך, לקבל כסף, לחזור הביתה, לקום בבוקר, ללכת לעבודה, וכך זה ממשיך, תפל וחסר טעם. כל הזמן לבד. נראה כאילו הם משתוקקים להיות לבד. בלי אף אחד, הכול שקט מסביב ואף אחד לא מפריע. מעניין אם ככה הם מרגישים, או שיש בהם הרצון להיות ביחד, לחיות, לבלות, לצאת, להכיר אנשים, לטייל לאיטם ברחובות ככה סתם. אולי לבלות עם חברה בבית, בערב גשום וקר, עם פוף, שוקו חם, פוך ורכילויות. אז למה הם לא עושים את זה? אני רואה את כולם, ממהרים לשום מקום. למה? בעיר הגדולה הזאת יש המון אטרקציות לבילויים, והם לבד? הם רוצים להיות לבד? להיות אנשים קרים ומסוגרים, בעצם.. כמו כולם. אז למה? למה אין להם בת צחוק על פניהם, הבעה שאומרת שהם כן צוחקים, ונהנים מהחיים.
ללכת לסרטים, לצחוק עם חברים, לבלות, לטייל, לחלום. חלומות, לדעתי לפחות, הם דבר הכרחי, אם אין לך חלומות, הרי כאילו אתה חושב שהכול ברור ומובן מאליו, ואין לך למה לשאוף. והרי לי יש המון חלומות, לטוס, לראות עולם, לעבוד בעבודה כיפית בחנות ההיא, שהרי היא חנות קטנה ויפה, הפרחים שם פשוט יפיפיים, אבל איך אמצא אותה, ויש לי ראיון עבודה שם היום. אנסה לחפש, אבל לעולם לא אדע מה קרה לאנשים האלו? למה הם רוצים להיות לבד, למה הם לא מבלים, לא צוחקים, לא מטיילים.והאם..
האם הם באמת רוצים להיות לבד?
למה כתבתי את זה? כי אני לבד עכשיו, ורע לי.
תיכנסו בבקשה לבלוג "נלחמים באנורקסיה" יש קישור ברשימות.
אגב, שיפצתי קצת את הבלוג, הרקע שונה, טוב, התהפך, הרשימות עברו לאמצע, וזהו בעיקרון.
קלואי ~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קלואי ~