כינוי:
מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
| 10/2008
השביעיה הסודית
תסלחו לי אם אני לא אחזור על כללי המשחק. מין הסתם כולם כבר ראו, כתבו, שיחקו וקראו.
אני רק אודה לנתנאלה, חתולי ומור שתייגו אותי, וחיכו בסבלנות עד שארים את הכדור המשובע הזה ואזיז את הישבן שלי גם לכתיבה ממשית.
here goes :
1. ירח הדבש שלי ושל האיש שלי (להלן, המוֹגִי) היה טיול רכבות הרים בארה"ב. הסתובבנו לנו בחוף המערבי והמזרחי, עלינו על כל מתקן שמצאנו, משהו כמו שבועיים (לא כולל כמה ימים מקדימים בוגאס, וכמה ימים מאוחרים בניו יורק) - כל יום פארק אחר. היה מטורף ופסיכוטי בעליל. במהלך הטיול שלנו פגשנו רכבות הזויות, כמו כאלה שעושים אותן בעמידה, כאלה שעושים אותן בעמידה כשבעצם רק קשורים בבטן והרגלים מתנפנפות, רכבות גבוהות במיוחד, רכבות מהירות במיוחד, ורכבות שכוללות עליה/נפילה ב-90 מעלות (ברור שהכל בsix flags). הרכבת השווה ביותר שהיינו בו הוא ללא ספק הקראקן, דווקא בsea world שבאורלנדו, שהוא לא פארק אקסטרימי במיוחד (אלא אם מחשיבים את הפינגוינים והלוויתנים), אבל הופתענו מאוד מגודל האטקרציה.
הנה, קבלו בקטנה :
(ואגב, היום, אין שום שמץ שמצו של מצב שהייתי עולה על המתקן הזה שוב, או מי מחבריו. התבגרתי מדי, שלא להשתמש במילה שכוללת ז').
2. יש לי פטיש מטורף לביצים קשות. זה האוכל החביב והאהוב עלי בעולם. בכל ארוחה שכוללת ביצה קשה, אני תמיד אשמור אותה לסוף כקינוח, גם אם יש קינוח אמיתי. תמיד הביצה בסוף, שישאר לי הטעם שלה. ביזאר, אני יודעת.
3. פעם הטבעתי דג.
4. למורה שלי להתעמלות ביסודי קראו מ' בר זוהר, שהיה, אם נאמר בעדינות, לא אדם נעים או אינטיליגנטי במיוחד (וסליחה). היות ואני כן הייתי כזו, הוא ביקש ממני (הוא מורה, אני ילדה בכיתה ה' או ו') אם אני יכולה להתקשר לבית הספר לאומנויות בתל אביב, ולקבל מהם את פרטי ההרשמה, כי הוא רוצה לרשום את יעל, הבת שלו לשם. התקשרתי, השגתי, מילאתי בשבילו את טופס ההרשמה, והשאר היסטוריה.
5. הייתי חנונית מושלמת. ילדה של אבא ואמא, תלמידה מצטיינת, מעולם לא מורדת, אות ומופת. באמת. משבר ההתבגרות שלי הגיע בגיל 18.5 עת פגשתי את מי שעתיד להיות אהבת חיי, שהיה בדיוק ההיפך ממני - אופנוען, מעיל עור שחור, ועף מבית ספר בגיל 17. במשך שנה יצאתי איתו במחתרת, כי ההורים שלי סירבו להכניס אותו אלינו הביתה.
הסטטוס היום : אני עדיין חנונית, הוא הפך כזה. חנוניזם זה דבר מדבק.
6. למרות האמור בסעיף הקודם, לא אני ולא הוא, מעולם לא דרכה רגלנו בשום מוסד אקדמי. שילוב של "לא צריך" ו"לא יצא". להגיד לכם שלא חסר לי קצת היום, לנוכח התארים השניים והשלישיים שחברי עושים ? אולי קצת. אני מתנחמת ומפצה בתחביבים חדשים.
7. אחרון ודי - יש לי את העבודה הכי מרתקת, מאתגרת, ולא שגרתית בעולם. זה לא אומר שאני לא מקטרת לפעמים כשאני קמה בבוקר, אבל בשורה התחתונה - אני יודעת שבורכתי ביג טיים. חבל רק שאני לא יכולה לדבר עליה, כי אם הייתי יכולה - זה מה שהייתי עושה כל היום.
עד כאן.
כאמור, כבר כולם קיבלו, שיחקו והועברו, אז סליחה שאני מניחה גולל על המשך השרשרת, ומכריזה על עצמי כסוגר (של שרשרת, כן ?).
בברכת חזרה לשגרה טובה ומוצלחת, ואין על ימי חולין,
ליאת
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
