באלה הידיים

הכל בסדר. בחיי שהכל בסדר. זה החיים ששאבו אותי אליהם, וסיפור קטן שתיכף יסופר, והתנצלות גדולה בסופה.

הכל התחיל לפני ארבעה חודשים בערך, בסדנה של פרפרים דווקא. לא, זה לא סיפור שקשור ליצירה למרות שההתחלה מבטיחה.

קצת לפני שהתחילה הסדנה, נורא התחשק לי לעשות פיפי. הלכתי לי שמחה ועולצת לשירותים, רק בשביל לפספס מדרגה, ליפול על התחת באופן מביך ביותר, ולחטוף וואחד מכה ברגל.

אבל לא פולניה כמוני תראה שכואב לה. הו לא. ממש לא. קמתי לי, הרגעתי את קרן שנבהלה נורא (וגם דאגה שתיכף יתקשרו מהמכון הסיסמוגרפי) וצלעתי לי לדרכי.

עד פה היתה התחלה ארוכה של סיפור על כלום.

אמה מה ?מהנפילה המטומטמת הזו, המטופשת הזו, האינפנטילית והכל כך אופיינית לי הזו, התחילו לי כאבי גב ורגל שלא עוזבים, וביאסו אותי נורא. ברור שלא בחורה כמוני תלך לאורטופד או לרופא נניח, אני הרי אשכב לי במיטה החשוכה ואסבול. אז סבלתי וסבלתי, ואז אמרתי לעצמי "המממ, אולי אני אלך לעשות דיקור. זה בטוח יעזור".

אז הלכתי לי שמחה ועולצת ל"מכבי טבעי", ואובחנתי כסתם פולניה מתלוננת שלא סובלת מכלום, אבל קבעו לי 10 דיקורים. שיהיה.

בעוד אני צולעת לי לשמחתי בדרך הביתה, פגשתי חברה. אחרי הקשקשת הקבועה והקצ'קעס השכונתי המתבקש, היא זרקה משפט איזוטרי "סיפרתי לך שהתחלתי לעבוד עם מאמן כושר אישי ?"

וואלה. לא סיפרת. יאללה, תביאי תביאי טלפון, אולי אני אתקשר.

הביאה.

התקשרתי.

התחלתי.

קוראים לו יוסי. הוא מכאיב לי ועושה לי נעים באותו זמן. הוא מפרק לי את הצורה, ומרכיב מחדש בדרך הגיונית הרבה יותר. אני מרגישה כמו אוטו על הר בסדרים מצוירים. עולה עולה עולה עולה עולה, מתאמצת, עשן יוצא מהאוזניים, ואז עוברת את הגבעה ויורדת לאט לאט. ככה האימונים שלי.

אחרי שבועיים, הכאבים בגב וברגל נעלמו לגמרי.

אחרי שלושה חודשים וחצי, אני 17.5 קילו פחות. וגם מתאמנת חמש פעמים בשבוע. וגם משחקת כדורסל וכדורשת (שזה כדורעף בכאילו) בקבוצה.

וגם כיף לי.

אמה מה ?

אני לא יוצרת.

אני בכלל בכלל לא יוצרת.

טוב, להגיד בכלל בכלל זה קצת גורף. אני כן יוצרת קצת, מדי פעם. כרטיס פה, כרטיס שם, ניסיתי לסיים את ההחלפות שהתחייבתי אליהם בפרידה ונומה והן התחרבשו לגמרי (תיכף פירוט גם על זה), ואני ממשיכה לקרוא בלוגים ופורומים ולהיות פאסיבית מוחלטת, כי בין אימון לבין חסה (כי זה נורא טפשי לחזור מאימון ולאכול המבורגר. אז עברתי גם לחסה) לא נשאר לי זמן וכוח, וברור שמשהו חייב לבוא על חשבון משהו.

אז הוא בא .

והבלוג שלי הלך.

וההחלפות ? זה כבר סיפור לסרט תורכי.

הייתי מעורבת בשתי החלפות אחרונות, אי שם בשלהי נובמבר. שלחתי את שתיהן באותו יום דרך הדואר. שתיהן לא הגיעו ליעדן, עשו סיבוב שלקח יותר מחודש וחזרו אלי הביתה. ישבו אצלי בבית בנסיון למשלוח נוסף. ניסיתי קצת לשנות אותן, כי פתאום משהו עצבן אותי, וברור שהרסתי את שתיהן, וברור שישבתי והתחרבשתי מה עושים עכשיו, וברור שדחיתי ודחיתי, וברור שבין לבין פרצה המלחמה ואני נשאבתי לעבודה של 24/7 במשך קצת יותר מחודש (כי אני כזו שבין השאר מתפרנסת ממלחמות, עם כל הצער שבדבר) ורק טלפון מנתנאלה בשבוע שעבר איפס אותי והחזיר אותי לשולחן העבודה.

אבל בינתיים אני כבר לא חלק מפרידה ונומה. וזה לגמרי בצדק, אם כי זה גם מאוד מצער אותי.

אני רוצה לנצל את הפלטפורמה הקטנה הזו שלי ולהתנצל מאוד בפני מנהלות הקומונה, שמבחינתן עשו הכל כדי להניע אותי לעבוד, והשבתי פניהן ריקם. אני יודעת שעבודת הניהול היא עבודה מתישה ולא מתגמלת, ואני חושבת שאתן מצוינות, באמת.

יש בנות שכנראה לא נועדו להחליף, וכנראה אני אחת מהן. תודה על ההזדמנות שנתתן לי.

זהו. אלה היו שלושה וחצי חודשים על רגל אחת (אבל שרירית הרבה יותר ממקודם).

ומה יעלה בגורל הבלוג הזה ?

שאלה מצוינת.

את הכרטיסים שאני עושה אני לא ממש מצלמת אפילו. עושה ונותנת, כבר לא חשה צורך להנציח ולהראות לכולם (ולא ממש בצדק, זה תמיד נעים לצלם ולהראות). רשימת הפרוייקטים שלי בטו-דו ליסט רק הולכת ומתרחבת, אבל שום דבר ממשי לא קורה עם זה.

אז מה יהיה עם הבלוג הזה ?

שאלה מצוינת. אין לי תשובה.

רק הזמן יגיד, נדמה לי.

חוץ מזה הכל בסדר, תודה לכל השואלות והדואגות. אוהבת אתכן מאוד מאוד. תודה שאתן עדיין כאן }{

ליאת