כינוי:
מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 7/2008
כמעט ושכחתי - שלום או : כמה אפשר להיות פאסיבית ?
שנים, שנים שאני בתחומי היצירה למיניהם.
האמת שאני בעיקר סורגת. מגיל מאוד צעיר, עת סרגתי מפיות ומפות ו-וילונות לאמא וסבתא שלי (למורת רוחן ? לא יודעת, לזכותן יאמן שהן הקפידו לתלות ו/או להציב הכל, גם יצירות שאני מסרבת להכיר בעובדה שהן אי פעם יצאו תחת מסרגותי, שלא לומר - סוודר משבצות ירוק-ועוד יותר ירוק שסרגתי לעצמי בגיל 12. what the f*** was I Thinking ?)
ואז התחלתי לצאת עם מי שלימים הפך להיות בעל הזכויות המרכזי בביטוח החיים שלי (מינוס הילדים, אבל זה תיכף), וסרגתי לו באופן רומנטי ומקסים (בעיני) זוג נעלי בית. אני כאמור, חשבתי שזו מחווה רומנטית מופלאה, שאפשר לקרוא עליה רק בשירים של דני רובס ו/או ברומנים רומנטיים בצבעי ירוק-צהוב (שידעתם שגם היום מוכרים אותם ? הם יוצאים אחת לחודש ב-68 שקלים לספר, בחיי !), ובכלל, הייתי בטוחה שאני אשת השנה ושמגיע לי צל"ש הרומנטיקה הזוגית (או מינימום טבעת. הייתי בת 20 בערך, מאוהבת עד האוזניים ואהבלה בהתאמה).
הבעיה היחידה היתה שהוא לא חשב ככה, או נכון יותר - תהה איפה הסיר שאמור להתאים למחזיקי הסירים האלה, הצפין אותם בארון שלו, וביקש שיותר לא אסרוג לו מתנות.
אז לא.
ועד שנולדו הילדים שלי, פלוס מינוס 7 שנים אחר כך, לא סרגתי הרבה. מפיות הקרושה ההו-כה-מלבבות יצאו מהאופנה, הוא לא ידע להעריך כלום שהוא hand made, והלבוש שלי הסתכם באותם שנים בשילובים מרעננים של חאקי-אפור-כחול (רוצה לומר - מדי חיל אויר בעיקר ומדי בי"ת, יותר מדי שנים -אייקון נאנח-), אז לא.
ואז נולדו הילדים שלי, ומצאתי את עצמי, שטופת הורמונים וזמן פנוי, מחפשת מה ליצור, לעשות, ולחדש, מה שאומר שהמסרגות נשלפו מחדש, סרט המידה מדד ותקתק, וכרטיס האשראי גוהץ שוב ושוב בחנות הצמר השכונתית, וככה נוצרה לה קולקציה לא רעה של סריגים ושל ילדים שלובשים אותם, והכל בא על מקומו בשלום.
אבל רק לכאורה.
כי לסרוג זה מעולה, אבל אני מאלה שסורגים בחורף. חם לי מדי בקיץ, הצמר מעצבן לי, ואני גם לא מאלה שסורגים גופיות קיציות נעימות. צר לי, אבל בקיץ הלא-נעים-שלנו, צמרים זה לא כיף.
וזה אומר שמשעמם לי בידיים ובאצבעות, וכשמשעמם לי בידיים ובאצבעות אני נעשית בלתי חביבה לסביבה שלי, וזה כבר ממש ממש לא נעים.
וכבר חודשים שאני עוקבת באופן פאסיבי, מפוחד, ובלתי מעז אחרי כל בלוגי היצירה ופורומי היצירה שמסתובבים ברשת, ואני בעיקר :
1. מקנאה נורא
2. מפחדת נורא, כי אני בערך טריליון זיליון שנה מאחורה מבחינת היצירתיות שלי, הכשרון, והנסיון בעיקר, ואין לי טיפת אומץ לנסות.
אבל בסוף היו אלה הבובות המכוערות של פרפרים ששברו אותי קומפלט, וגרמו לי לצאת מהמחילה שלי, וכתבתי לה מייל, ובאתי ללמוד, ואיך אומרים ? השאר היסטוריה (או במקרה שלנו - השאר הוא סופרמןןןןןן !!!!)
(כל זכויות הצילום שמורות לפרפרים, אני יודעת שיש מצב לא רע שראיתם את התמונה בבלוג שלה, אבל אני מרשה לעצמי להראות גם)
ומפה הדרך כבר היתה קצרה.
פתאום משום מקום צצה נתנאלה עם סדנת החותמות שלה שנפלה לי בול בצ'ופצ'יק, והספיק לי לשבת אצלה פעם אחת בדיוק ולהתנסות, ולהאנח בעונג כי זה היה הדבר הכי נחמד שעשיתי בעצמי ולעצמי בזמן האחרון.
וזה היה מואי כיף 
ועכשיו אני כאן, מתגברת קצת על הפחד, ולוקחת אויר ופותחת בלוג משלי ומנסה ללמוד, ולהתנסות, ולנסות, עד כמה שהשעון היומי הזה, שיש בו רק 24 שעות (ובעל, ושני ילדים וחתולה, ועבודה וחברים וטלויזיה) יאפשר.
נעים לי להיות פה, אשמח אם תבואו גם :-)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
