פאנפיק על מקפליי .

פרק 7.

"אהמ.." דני כחכך בגרונו כשרצה שהפקידה במלון תשים לב

 אליו.

"כן, רק שנייה אדוני." אמרה הפקידה מבלי להרים את עיניה מהדף שבו כתבה.

"נו דני..." דאגי אמר לדני בחוסר סבלנות.

"מה אתה רוצה ממני?" דני שאל אותו.

"מה עם הפלאפון?"

"בסדר. נשיג אותו, מה הלחץ?"

"אני רוצה כבר להתקשר לטום!" דאגי ענה לו .

"רגע רגע רגע." אמר דני.

"מה, מה?" דאגי שאל בעניין רב.

"למה לנו להתקשר לפלאפון של טום.." דני ניסה להסביר אבל דאגי קטע אותו.

"מה אתה מנסה לומר?!" לחץ עליו דאגי.

"אם תיתן לי להסביר." ענה לו דני במבט מאיים. "אתה תדע."

"כן, מה רצית אדוני?" אמרה הפקידה לדני ודני הסתובב אליה."הו, זה שוב אתה."

"אממ, כן." ענה לה דני.

"וגם אתה." הפקידה אמרה וגלגלה את עיניה כשראתה את דאגי שהיה מוסתר מאחורי גבו של דני.

"שלום." אמר לה דאגי והניף את ידו.

"אז," שאלה אותם הפקידה בחוסר סבלנות. "מה אתם רוצים עכשיו?"

"אנחנו יכולים להתקשר מהטלפון ששם?" שאל אותה דאגי והצביע לעבר דלפק קבלה שני, לא רחוק משם.

"כן. בסדר." ענתה הפקידה. "אבל שיהיה מהר."

"בסדר." ענה לה דאגי.

"תודה.." אמר לה דני בחיוך ושני הבנים הלכו לעבר הטלפון.

"טוב." אמר דאגי לדני." אני מתקשר. ודאגי החל לחייג את מספר הפלאפון של טום.

"רגע י'דביל!" ניתק דני את השיחה.

"בשביל מה עשית את זה?!" התעצבן עליו דאגי. "אני רוצה להתקשר לטום ולהשיג את הפלאפון שלי חזר.." דאגי לא סיים את המשפט משום שדני קטע אותו.

"בשביל מה," דני אמר לאט. "להתקשר לפלאפון של טום, אם אפשר להתקשר לפלאפון שלך ישר?"

"ואיך זה אמור לעזור לי בדיוק?" שאל אותו דאגי כלא מבין.

"שיואו איתך!" התעצבן עליו דני. "מה הבעיות איתך? אם נתקשר ישר לפלאפון שלך, נשאל את האישה הזאת ישר איפה היא נמצאת ואז נבוא אליה!!"

"אהה.." דאגי אמר וחייך חיוך דבילי במיוחד. "צודק."

"זה לא מצחיק. זה עצוב!" צעק עליו דני.

"טוב, מה אתה רוצה ממני?!" צעק עליו דאגי בחזרה.

"לא רוצה כלום, מישהו אמר שאני רוצה משהו?" ענה לו דני ברוגע.

"בסדר בסדר. מה שתגיד." דאגי התעצבן עליו עוד יותר.

"אפשר לחשוב מה כבר אמרתי.." התגונן דני.

"נוו כבר!" דאגי דחף את דני.

"מה?"

"תחייג כבר את המספר!" צעק עליו דאגי.

"סליחה?" הגיעה הפקידה לדני ולדאגי.

"מה  עכש..." דאגי אמר בעצבנות והסתובב לראות מי הפריע לו שוב פעם. "הו." חייך דאגי חיוך רחב ומתנצל במיוחד לפקידה שנראתה חסרת סבלנות יותר ויותר. "שלום." ואמר לה בסוף.

דני חבט את ראשו בכפות ידיו.

'האידיוט הזה!' דני חשב לעצמו. 'בסוף עוד יעיפו אותנו מהמלון המזורגג הזה!!'

"אתם מוכנים לעשות פחות רעש בבקשה?" אמרה להם הפקידה בחיוך מעצבן במיוחד.

"כ..כמובן." אמר דאגי בפחד, כי חשב שהיא הולכת לסלק אותם מהמלון.

"ו.." המשיכה הפקידה. "תסיימו עם זה כבר, אוקיי?"

"כן, בסדר.." ענה לה דאגי.

"ביי." אמרה להם הפקידה והסתובבה לכיוון הדלפק שבו היא עובדת.

"פיו." דאגי נשם לרווחה. "חשבתי היא הולכת להעיף אותנו מפה." הוסיף, וגיחך לעצמו.

"כן כן, מה שתגיד." אמר לו דני בחוסר סבלנות. "תתקשר כבר כדי שנוכל לגמור עם זה!"

'וואי.' עינב חשבה לעצמה כשהסתכלה בטלוויזיה. 'אין מה לראות בטלוויזיה המפגרת הזה!' וזרקה את השלט על המיטה של זהר.

'וגם כן,' חשבה לעצמה. 'זהר הזאת. כמה זמן אפשר כבר להתקלח כדי "להריח טוב?"' עינב חיקתה בראשה את הקול של זהר כשהיא אמרה לה שהיא הולכת להתקלח כי היא רוצה להריח טוב כשהבחור המסתורי יגיע.

'עאלק בחור.' עינב המשיכה לחשוב. 'בטח איזה מזדקן בן 50+ שאיבד את הפלאפון בכוונה כדי להתחיל עם נשים צעירו..' עינב באה להשלים את המשפט אבל צלצול פלאפון קטע את מחשבותיה.

'זה לא הפלאפון שלי. וגם לא של זהר.' אמרה לעצמה עינב.

"הפלאפון!" עינב אמרה ומיהרה לענות לצלצול הפלאפון שהגיע מהצד השני של החדר.

'הלו?' עינב ענתה לפלאפון.

'הלו?' דאגי ענה מהצד השני של הפלאפון, בעוד שדני מקרב את אוזנו כדי לשמוע את תוכן השיחה.

'מי זה?' עינב שאלה.

'זה דא..' דאגי בא להשלים את שמו אבל בסוף אמר 'זה בעל הפלאפון.'

'אה, כן.' עינב ענתה לו. 'מתי אתה בא לקחת את הפלאפון שלך?'

'אממ כן, אני בלובי של המלון. אני פשוט שכחתי לקחת ממך את הפרטים שלך.' ענה לה דאגי.

'הפרטים שלי?' עינב לא הבינה על מה מדובר.

'נו כן, איזה חדר וקומה את..' הסביר לה דאגי.

'אהה. כן. אני בקומה 5 בחדר 524 ' עינב ענתה לו.

'אהא. אוקי. תודה רבה.'

'אז אתה עולה עכשיו?' עינב שאלה אותו.

'כן. תוך רגע!' דאגי ענה לה בקוצר רוח.

'טוב, בסדר. אז אני מחכה.'

'טוב. ביי.' אמר לה דאגי.

'ביי..' עינב ענתה וניתקה את השיחה.

"טוב, " אמר דני לדאגי. "מה הפרטים שלה?"

"אממ כן, קומה 5 חדר 525." השיב לו דאגי.

 'חדר 525 זה היה?' חשב לעצמו דאגי. או שמה זה היה 524? נו טוב, שיהיה. נבדוק. מילא, אם זה לא יהיה החדר נלך לחדר השני..

"קומה 5 אמרת?" שאל אותו דני כשהבנים הגיעו למעלית.

"כן. 5." ענה דאגי. "חדר 525. או 524. אני לא סגור על זה עדיין."

"אתה מה?!" התפרץ עליו דני.

"מה, "מה?!"" דאגי שאל אותו כשהוא מחקה את הקול שלו.

"אתה לא יודע איזה חדר היא נמצאת?!" צעק עליו דני .

"אני כן. " ענה לו דאגי ברוגע. "זה או 525, או 524. פשוט צריך לבדוק."

"אוף איתך!" דני ענה לו ומשך אותו החוצה מהמעלית כי הם הגיעו לקומה 5.

"הנה." דאגי ודני עמדו מול חדר 525, שצמוד לחדר 524.

"שאני אדפוק?" שאל אותו דני. "או אתה?"

"אני אני. " קפץ דאגי יותר קרוב לדלת ודפק.

"רק רגע." ענה להם קול של נערה. ודאגי ודני הסתכלו אחד על השני ובלעו את רוקם.

"אני חושב שהתבלבלנו בדלת.." אמר לו דני בפחד ממה שיקרה בעוד כשנייה.

"אתה חו.." דלת נפתחת קטעה את דאגי.

"אלוהים אדירים!!!!" נערה בת 14 לא נראית יותר פתחה את הדלת וצרחה בקולי קולות.

"אני לא מאמינה! מה אתם עושים כאן?" שאלה הנערה את דאגי ודני העומדים כמו פסלים מולה. לא יודעים מה לענות.

"אממ כן, אנחנו פה בשביל אה..דני.."הסתובב דאגי אל דני וקירב את דני לנערה. "ספר לה למה אנחנו פה."

"כן. תודה דאגי. " ענה לו דני וחייך חיוך מאולץ אל הנערה. "אנחנו פה, בשביל.."דני הביט סביבו כדי לחפש תשובה."כדי לחלק לך חתימות שלנו. עם הקדשה מיוחדת." אמר לה לבסוף דני.

"כן. נכון.." הוסיף דאגי. "שכחתי את זה לרגע." וחייך אליה.

"נו כבר איפה הוא!" אמרה לעצמה עינב בעצבנות. "מי הוא חושב שהוא שאני צריכה לחכות לו כל כך הרבה זמ.." דפיקה בדלת קטעה את משפטה.

'תודה רבה באמת.' חשבה לעצמה עינב ופתחה את הדלת. ולא האמינה למראה עיניה.

'דאגי ודני?!' עינב צעקה לעצמה בראש. 'מה לעזאזל הם עושים פה?! מהר, תעשי כאילו אין לך מושג מי אלה.'

"היי." דאגי חייך אל עינב.

"היי." דני הוסיף.

"שלום, תיכנסו." עינה ענתה להם ופתחה את הדלת כדי שהם יוכלו להיכנס.

"אני דאגי. דאגי פויינטר." אמר לה דאגי באיטיות . 'ואו. היא לא מכירה אותי!' חשב לעצמו אחרי שראה שהשם לא מוכר לה.

"ואני דני." הוסיף דני ואמר. "אני החבר שלו."

"חבר שלו?" עינב שאלה כלא מבינה. 'הם גאים או משהו כזה?' חשבה לעצמה.

"לא לא לא. לא חבר כזה." הסביר דני והדגיש את המילה כזה. "אני פשוט הצטרפתי אליו.." אמר לה בחיוך. 'באמת היא לא מכירה אותנו ?!' חשב לעצמו דני בתדהמה

"אהה. חח. עכשיו הבנתי." ענתה לדני בחיוך. 'אומייגאד. הוא אפילו יותר יפה במציאות. אני אתחיל לרייר פה עוד שנייה.' חשבה לעצמה.

"אז.." עינב המשיכה כששני הבנים התיישבו על הספה. "מי מביניכם הוא בעל הפלאפון שמצאתי?"

"אני." דאגי ענה לה. "איפה הוא?"

"שנייה אני אביא אותו." אמרה לו עינב והסתובבה כדי להביא לדאגי את הפלאפון. 'שייאללה, דני ג'ונס אצלי בחדר!! חסר רק שזהר תראה את דאגי שלה.' חשבה לעצמה עינב וחייכה.

"נחמדה." דני לחש לדאגי כשעינב עדיין הייתה בצד השני של החדר.

"חמודה." ענה לו דאגי טיפה יותר חזק ובדיוק אז עינב הסתובבה. 'שיט. רק חסר לי שעכשיו היא שמעה אותי..'חשב לעצמו דאגי.

"אז הנה הוא." עינב אמרה ובידה הפלאפון של דאגי.

דאגי השמיע אנחה גדולה ורץ אל עבר עינב.

"סוף סוף." התרגש דאגי והחזיק את הפלאפון. "תודה!" פנה אל עינב וחיבק אותה חיבוק אסיר תודה במיוחד.

"אין בעד מה." עינב לא ידעה מה לעשות אז היא חיבקה אותו בחזרה.

"עינב?" עינב התנתקה מהר מדאגי כשראתה את זה עומדת ביציאה מהחדר שבו התקלחה.

זהר עמדה שם עם חולצה בצבע תכלת ומכנסי ג'ינס יחפה. המומה למראה עיניה.

תמונות של דני & טום |3>| 

וקצת רופרט גרינט

זהו להיום. לבנתיים לפחות (: