סתם, אסף. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
"שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב..."
לא שאני לא חושב גם ככה.
ואולי בעצם אני חושב יותר מדי, כרגיל.
למרות שלאחרונה יש סיכוי שהבעיה הפוכה - אני חושב פחות מדי. אני פוגע באנשים.
עזבו אנשים, באחת חשובה, רק בגלל, שכרגיל, אני לא מסוגל לעצור.
העצירה היא הבעיה.
הכוח המניע את העולם שלי הוא ההתמדה. הפשטות שבה דברים קורים כי הם קורים.
מצד שני, אני לא מכיר את הצורך האמיתי להתאמץ כדי להצליח. הניחום העצמי שב"נו, כנראה שזה לא שווה את זה", לא תמיד עובד. במיוחד לא ברגעים כאלו.
אני מצטער על פוסטים מבולגנים. אני צריך להתחיל לכתוב באופן מסודר ועל נושאים קוהרנטיים, אבל קשה לי, ואני לא יודע על מה לכתוב. מצד שני, אני לא רוצה להפסיק לכתוב. וכבר אמרו טובים ממני - כשאין לך מה להגיד, פשוט אל תגיד. והלוואי והיתי יודע לעשות את זה.
מאיפה בא הצורך הזה לכתוב?
למה תמיד אני מתחבר לאנשים שקשה להם? שדברים בקושי הולכים להם, שיש להם תהיות על עצמם? למה בפעם היחידה שיצאתי עם מישהי שכנראה יותר חכמה (מבחינת ידע וקלות למידה) ממני (ולא שזה קשה במיוחד), היא אמרה לא, בלי לנמק?
אולי נוח לי להיות זה שמצטיין. זה שקל לו, זה שלא מתלבט יותר מדי, אלא פשוט עושה, כי מה שיהיה יהיה.
אין לי כיוון אפילו לתשובה לשאלות האלו.
אני שוב מוכיח שאני אוהב לעבוד עם אנשים, למרבה ההפתעה. רוב האנשים שמכירים אותי, יודעים שאני חתיכת פלצן. אבל כיף לי לעבוד במקום שבו האנשים באים והולכים, ולפתח איתם שיחה של רגע. היא טוענת, שזה מראה שאני אהיה טוב במקצוע שבחרתי לעצמי. אני חושב, שהיא תיהיה הרבה יותר טובה, פשוט כי אכפת לה מאנשים, ואילו אני עושה את ה לצרכים האנוכיים שלי. חבל לי שהיא לא מצליחה לעבור את הבחינות.
אסף.
שיר כאב, הולך ושב.
| |
| כינוי:
אסף ספיר
בן: 39
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
