לפעמים, אתה מגיע למצב שפשוט הכל מסתדר.

יש לך חברה, שאתה אוהב אותה, והיא אותך, ואתם כבר (עוד שבועיים) חצי שנה יחד. ובאמת מדברים אולי על חתונה או משהו הזוי שכזה.

הלימודים הולכים סבבה. אתה מרגיש שסוף סוף אתה יודע איך ללמוד, ואיך זה להשקיע בלימודים, ושאתה הולך להיות טוב במה שאתה עושה.

יש לך את החבר'ה שלך. אומנם, אתה כבר לא מוקף באנשים כמו בהתחלה, וזה אומנם החמיא לך אז, אבל סה"כ נוח לך בקבוצה הקטנה שנוצרה לך.

עם ההורים הכל סבבה, זורם על מי מנוחות.

אז למה.

למה תמיד אתה מרגיש צורך שיהיה "אבל" כלשהוא. למה הכל לא יכול להיות לך פשוט מספיק טוב. להנות מהספק. להתרווח על זרי הדפנה אבל להמשיך לעבוד קשה.

אתה חייב את הלמה הזה.

אולי כדי שיהיה לך תירוץ למה כל כך הרבה פעמים רע לך בפנים, דווקא ברגעים הכי טובים שלך.

כמו אז, בחתונה של האח הגדול.

כמו אז, בצבא, שאף פעם לא באמת ידעת להתחבר לשמחה של האנשים.

כמו היום, שכל פעם שאתה שוכב לידה, אתה מבקש להשקיט את הנפש הבלתי אפשרית שלך, אבל לא מצליח לצאת מעצמך בשביל זה.

תמיד חרד, דואג, מדמיין רעות וחולות.

ובאמת, שסה"כ מאוד טוב לך.

אסף.

רק כי ביקשו.