הנה, שוב מתעורר הויכוח הישן נושן בין אנשים שונים לבין עצמם, לביני, לכל מי שסביבי, על פילוסופיית החיים שלי.
למשל, כאן וגם כאן, וצריך עיון גם בתגובות.
בכל מקרה, לצורך הבהרת העניין, וכדי שתדעו למה אני מניאק, גם לדעתי האישית, אגב.
למרות שאני בספק אם זה יעזור.

נראה לי, ואני מאמין לרוב, שלהיפגע זה חרא.
זה מכניס אותך לדכאון, זה מבאס.
והבלוג הזה מספיק ותיק כדי להוכיח את הנקודה שלי, כמה פעמים בחיים (נו, חפש ת'מטמון).
היום,
במודע או שלא
בחרתי להפסיק להיפגע.
כשלא טוב לי אני חותך. כן, חותך. סכין בבשר החי, או המת. תלוי איך מסתכלים על זה.
זה לא אומר שלא נתתי הזדמנות שניה.
זה לא אומר שלא ניסתי.
אבל בשלב מסוים, אפילו לי, אסף הגדול, נמאס.
נשבר לא להרגיש טוב.
נשבר לי להיות זה שרוצים לשנות אותו.
נשבר לי להיות זה שמחזיק את עצמו בכוח בקשר, למרות שלא טוב לו לרוב.
נמאס לי להיות הנודניק, שלא משנה מה הוא יגיד זה לא ישנה באמת כלום.
חורה לי להיות זה שצריך לספר או לעשות גם כשלא נוח לו.
ובנות, כיוון שזה צפוי, אל תנסו לחפש את עצמכן פה, ובמה טעיתן (או אני טעיתי, ליתר דיוק). זה לא עובד ככה. אני טיפש, אבל לא עד כדי כך.

ולכן
גבירותי ורבותי, ליידיס אנד ג'נטלמן, אני בוחר לא להיות
אני בוחר לעשות מה שטוב לי.
(שוב - זה לא אומר שלא ניסיתי!)

ולכן, באופן לא מפתיע, אני בוחר להתעלם.
לא להדחיק, ויש הבדל גדול.
תשאלו את פרויד מה הוא אומר על הדחקה, ותבינו למה.
אני בוחר (וזכותי, לא?)
להמשיך הלאה.
לזרום
להיות פתוח
להתעסק בעכשיו.
לא באתמול
אבל גם לא במחר.

אגב, אתם מוזמנים לשאול אנשים,
למשל את אמא שלי.
לא תמיד היתי כזה.
היתי לוקח ללבד.
מסתגר לבד, בעצמי
ולא יוצא מזה שום דבר טוב.
אולי מ"להיות מניאק" יצא.
מי יודע, שווה לנסות.

באהבה רבה.
אסף.
שמחכה לתגובות הנאצה, שבו יבואו.