מוזר לחזור לפה אחרי כמעט חצי שנה. ותאמינו או לא - זאת היתה חצי שנה, מלאה לגמרי, אפילו קצת נשפכת.

חזרתי לכתוב בגלל ההגדרה, במקום אחר של "אסף ספיר - הכי געגוע". קצת מוזר לי האמת, אבל מילא. כי אני גם קצת מתגעגע לכתוב.

אז אני באמצע השנה השניה, קצת יותר משליש דרך (זה 4 שנים, למתחכמים). בדרך לעבודה עוד רגע. משם לחברה - איתה אני מתחתן בקיץ (ולחשוב כמה חפרתי על זה פה), ומשם לארגונים, סידורים, הביתה - לא הייתי שם כבר כמעט חודש. מחכה להתחיל קליניקות מתקדמות, מחכה לחיות את החיים, אבל, כרגיל, גם מפחד עם זה נורא.

מעניין מי עדיין מחפש אסף ספיר בישראבלוג, או בגוגל בכלל. מסתבר שזה די נפוץ, לפי הסטטיסטיקות.

עדיין עם לינוקס על המחשב, מתוך נוחות אך גם מתוך הרגל. השתניתי בשנה-שנתיים האחרונות, אבל נשארתי אותו פחדן מבפנים. משתדל לחייך יותר, זה באמת עוזר. רוצה ללכת, להמשיך, אבל גם להישאר.

באלוהים, אני (כרגיל), לא מבין את מה שאני כותב. זה סוג של זרם תודעה כזה.

סטודנט לסיעוד (להיות אח, כן? לא פיליפיני), בקיץ גם חניך בקורס פאראמדיקים, סה"כ נהנה מהחיים.

אסף.

ההוא, זה, כן, נו.