פיקים האחים ג’ונאס

ברחתי, פשוט רצתי וברחתי...ממנו מהמפלצת הזאת אל המקום היחיד שאני מרגישה בו בטוחה.

הייתי בסערת רגשות, ילדה בת 15 משוטטת לבדה בגשם, בגשם שמשקף את מה שאני מרגישה, את הבכי הפנימי שלי, את הרגשות שלי, את הלב הפצוע שלי.

ואני רצה ורצה כאילו בורחת מהגיהינום לחופש לנקודת האור היחידה, עד שהגעתי אליה.

רעדתי מקור, קפאתי יותר נכון.

נכנסתי לחצר הכל כך מוכרת אבל גם הכל כך רחוקה, החצר שביליתי בה את רוב חיי הקצרים.

הלכתי בשביל המוביל אל הדלת החומה והביתית.

ניצבתי אל מול הדלת ליד היה welcome  שבור ודפקתי בחולשה היד שלי רעדה ולא רק מהקור.

שמעתי מישהו צועק 'רגע' וקפיצות מהירות מהמדרגות.

שמעתי את מפתח המנעול מסתובב רעדתי נשמעה חריקה עמומה של הדלת.

"שלום?" שמעתי אותו ממקום מחבואי בשיחים, כן השתפנתי, הוא כל כך גדל, הוא...כל כך הוא.

"שלום?" הוא המשיך.

"ניק מי זה?" שמעתי מישהו צועק מהבית ניק הפנה את גבו "אף אחד" וסגר את הדלת.

הלב שלי התנפץ כשראיתי אותו שוב אחרי כל השנים האלו, השנים שגדלנו יחד.

המחשבות שלי התנתקו ואז שמעתי מישהו צועק.

"היא רצה לכאן, אני בטוח אני ראיתי אותה" המפלצת ביחד עם כמה חברים במדים, מפלצות.

"טוב נעשה סקירה על השטח היא לא יכולה להתרחק כל כך הרבה ולא עוד במזג האוויר כזה" שמעתי קול לא מוכר אומר תיארתי לעצמי שזה אחד מלובשי המדים.

זהו הכל אבוד, הוא יתפוס אותי, שוב, והפעם אני לא אוכל לברוח, שוב...

לא, אני יכולה לעשות את זה, אני לא ייתן למפלצת לתפוס אותי ואם אני אצטרך אפילו לעשות את הדבר שאני לא רוצה, אני יעשה את זה רק בשביל שהוא לא יתפוס אותי.

אז עשיתי את זה, החלון היה פתוח, מזמין את כולם להיכנס, ונכנסתי בחשאיות.

הייתי בבית המוכר, הבית שאהבתי, הבית שרציתי תמיד שיהיה שלי, של המשפחה שתמיד רציתי שתהיה שלי.

התחלתי ללכת באיטיות בבית עצרתי ליד כל תמונה, אבל תמונה אחת משכה את צומת ליבי יותר מכולן, תמונה שלי בת 7 עם לא פחות, ממוסגרת במסגרת ישנה ומעלה אבק, אבל אני הייתי שם, אצלם...תמיד.

ואז הצעדים, אני חייבת להתחבא התחבאתי מאחורי הספה הגדולה, לא המחבוא הכי טוב, אז מה שנשאר לי זה רק להתפלל.

וראיתי עוד דמות מוכרת יוצאת עם מגבת ושרה שיר מוכר.

הדמות טיילה במטבח.

"i'm to sexy for my fans to sexy for my friends" הדמות שרה.

"ג'ו תפסיק עם זה פרנקי עוד יישמע אותך" שמעתי עוד קול מוכר, הסתחררתי מהזיכרונות של המקום הזה והקולות והפרצופים כולם המושיעים שלי.

"מה הבעיה קווין? שישמע, שיידע איזה אח גבר יש לו בסופו של דבר הוא רואה את זה תמיד על השלטים" ג'ו אמר והוא הוציא לו רד בול.

"מה שאתה רוצה רק שאמא לא תשמע אותך" קווין ולקח את הז'קט שלו.

"אני הולך לפיצה עם הלהקה רוצה לבוא?" קווין שאל אותו.

"וואי, כן אני לא אומר לא לפיצה, תן לי רק להתלבש" ג'ו אמר.

הוא עבר ליד הספה, כל כך קרוב אליי, הרחתי את השמפו שלו, וראיתי מקרוב את עקבות הרגליים הרטובות והמגבת שלו השתפשפה בי, נרתעתי לאחור.

ואז הוא עלה מהר במדרגות ותוך שלוש דקות הוא חזר לבוש ומאורגן ליציאה.

עצמתי את העיניים עד ששמעתי את טריקת הדלת, הסימן לכך שאני בטוחה.

המשכתי להסתובב בבית, בשקט ובאיטיות, עליתי בזהירות במדרגות הרחתי את הריח המוכר, החדרים שלהם לא השתנו, אבל אז נכנסתי לחדר לא מוכר,היה בחדר הרבה צעצועים ומשחקים ומיטת מכונית, ניסיתי להבין של מי החדר הזה אבל לא זכרתי שהם אימצו ילד או משהו.

"אממ...צריך קודם לנקות את הסלון..." שמעתי קול צפצפני מאחוריי.

"מה?" הסתובבתי במהירות.

"אמרתי שאמא אמרה לי להגיד לך שקודם תנקי את הסלון" הוא אמר ואני הסתכלתי עליו, התווי פנים שלו היו ממש מוכרים לי, כאילו אני ראיתי כבר את הילד הזה.

"הלו? את לא המנקה החדשה?" הוא שאל ואז הכל הסתדר לי בראש.

לא רציתי לסבך את התוכנית אז אמרתי בשקט "לא, התבלבלתי בבית מצטערת" אמרתי והתחלתי לרדת לכיוון הסלון.

"היי חכי...איפה את גרה?" הילד הקטן שאל.

"אני גרה ב...נו אתה יודע איפה שהמגרש" אמרתי באי נוחות.

"הטניס?" הוא שאל וחשב בראש.

"כן כן הטניס" אמרתי ונשמתי עמוק.

"באמת מוזר...כי אין מגרש טניס באזור" הוא אמר בערמומיות ואז הבנתי שלילד הקטן הזה יש שכל

"את הומלסית נכון?" הוא שאל בשקט וחיכה לתגובה שלי.

"אממ...בערך כזה לא רציני...לילה ראשון" צחקתי.

"וואי, רוצה אולי שאני אעזור לך?" הוא אמר וחייך חיוך אמיתי...יש להם אותו חיוך ואז הבנתי שזה אח שלו...אחיו.

"לא למדת שאסור לדבר עם זרים?" אמרתי ופרעתי לו את השיער הוא הוריד את היד שלי.

"לא למדת שלא פורצים לבתים של אנשים?" הוא אמר והוציא לשון.

"לא פרצתי, רק הסתכלתי...בית יפה" אמרתי לילד הקטן.

"פרנקי" הוא אמר ושלח את היד הקטנה שלו אני התכופפתי טיפה "רייצ'ל" אמרתי ולחצנו ידיים אחד לשני.