תמיד חלמתי להיות שחקנית.

בלילות, הייתי חולמת שאני עומדת על במה שחורה גדולה. לפני קהל גדול ונסער, ומאחורי חלל שחור אינסופי. האורות מכוונים אל גופי הצעיר, וכל תשומת הלב מופנית אליי. רק אליי.

לשיר לא ידעתי. כשפתחתי את הפה, אפילו אמא הייתה סובלת, שלא לדבר על אבא המסכן. לרקוד דווקא ידעתי, זאת אומרת... השתדלתי לדעת. בימי ראשון הייתי משתתפת בחוג ג'אז, ובחמישי למדתי בלט עם מורה פרטית. האם הצלחתי? ובכן, במבט לאחור, אני יכולה להבטיח לכם שהייתי כישלון חרוץ.

לשחק לא ידעתי. היום אני יודעת את האמת, אבל אז, בימים הכל כך רחוקים ההם, הייתי סבורה ובטוחה שאין שחקנית טובה מימני.

אולי לא הייתי מי- יודע- מה, ואולי כולם אמרו שאין לי סיכוי- אבל זה היה החלום שלי, ולא הייתי מוכנה לוותר עליו. ידעתי שגם אם אצטרך להלחם כל חיי, אעשה זאת, ובלבד שאגשים את חלומי. הייתי נחושה בדעתי להצליח, וכבר בכיתה א' הלכתי לאודישן ראשון.

לעולם לא אשכח את המקום ההוא. כל כך גדול ומפחיד. עמדתי על במה שחורה, והחזקתי כרטיסיה גדולה ולבנה. על הכרטיסייה היה כתוב, באותיות גדולות: שירה ברקת. מולי ישבו שני גברים שמנמנים ואישה, לא שמנה ולא רזה. הבמה הייתה גדולה מאד, ובשני צדדיה היו קשורים וילונות אדומים, גדולים כאלה, ממש כמו בסרטים. הכל כל כך גדול, ואני כל כך קטנה. השתדלתי להיות רגועה ככל הניתן, ושלחתי חיוך ידידותי לבוחנים.

האישה כחכחה בגרונה, ואמרה בקול רם: "שלום שרית... אה, סליחה, שירה. הכנת קטע?"

הנהנתי.

"אם כך, למה אנחנו מחכים?" שאל אחד הגברים בקול עבה.

"שלוש, שתיים, אחת, אקשן." זאת הייתה האישה, נראה לי.

הייתי קצת מתוחה, אבל השתדלתי לבצע את הקטע שהכנתי בצורה הטובה ביותר. לקחתי אותו מסדרת טלוויזיה, והייתי בטוחה שהם יזהו אותו ויצחקו במקומות הנכונים. הם, כמובן, לא זיהו ולא צחקו, אבל נראה היה שהם מקשיבים בריכוז ובעניין. השתדלתי לדבר חזק וברור, לעמוד זקוף וליצור מדי פעם קשר עיין עם הבוחנים. הייתי בטוחה שאני לוקחת את התפקיד.

כשסיימתי, אמר לי אחד הגברים: "תודה רבה, שירה. במידה ותתאימי, נחזור אלייך בהקדם האפשרי."

חזרתי הביתה נרגשת ונסערת, והייתי בטוחה שהבוחן יצלצל אליי עוד באותו היום.

עד היום הוא לא צלצל.

כנראה שלא התקבלתי.

את פרטי האודישנים הבאים שלי אני לא זוכרת. מה שאני כן יודעת, זה שעברתי יותר מ-20 אודישנים בילדותי. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם ארוכים, חלקם קצרים, חלקם מעניינים וחלקם משעממים. מה שבטוח, לא התקבלתי לשום הפקה. כל פעם ציפיתי מחדש, כל פעם התאכזבתי מחדש. הבנות בכיתה כבר הכריזו עליי ככישלון, ואפילו ההורים הציעו לי לוותר. החברות הטובות שלי המשיכו לתמוך, כמובן, אבל רק מתוך נימוס. את כל זה לא ראיתי. לא הייתי מוכנה לוותר על חלום חיי, והמשכתי להיאבק כנגד כל הסיכויים. רדפתי אחרי אודישנים, סוכנים, מלהקים ומפיקים מכל הארץ. קראתי מידע. הלכתי לחוגים. נרשמתי למאגרים. הייתי חייבת להשיג את התהילה, למרות מה שכולם אמרו. ידעתי שאני עוד אנצח. אם יש לך חלום, על תיתן לו ללכת.

בכיתה ח', סיפרה לנו המחנכת על תחרות כתיבה גדולה, והזמינה אותנו להשתתף.

"יש לכם שלושה חודשים לכתוב ולהגיש את הסיפור," היא אמרה, "אני סומכת עליכם. הסיפור לא צריך להיות ארוך מדי, אבל גם לא קצר מדי. כתבו מה שאתם רוצים, הכל כשר. זה יכול להיות סיפור שמח, עצוב, בדיוני... מה שמתחשק לכם."

היא המשיכה לדבר, אבל אני לא הקשבתי. לא אהבתי לכתוב. זה שיעמם אותי. העדפתי לשיר ולשחק. חוץ מזה, ידעתי שאני חייבת להשקיע את כל כולי בהגשמת החלום, ואין לי ברירה אלא להקריב מעצמי ולעשות וויתורים. העיקר: להתפרסם. להצליח. להגשים לעצמי את משאלת חיי.

פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, המורה שלי אמרה: "שירה, אני מציעה לך לכתוב סיפור לתחרות. בזמן האחרון, התחלת לכתוב חיבורים מרתקים ממש. אני חושבת שיש לך כשרון גדול. תני לזה צ'אנס, שירה, מה דעתך?"

מיותר לציין שזו הייתה אחת המחמאות הכי מרגשות ולא צפויות שקיבלתי. אני? מוכשרת? כן. אני מוכשרת. זה מה שהיא אמרה. היא מורה, היא יודעת על מה היא מדברת. מה כבר יש לי להפסיד? כל החיים עוד לפני. מאות אודישנים עוד מחכים לי. נקדיש שלושה חודשים לסיפור המטופש, ואחר כך נחזור למסלול. הרי, סיפור קטן לא יגרום לי לוותר על החלום שלי. אני לעולם לא אוותר!

בשלושת החודשים הבאים, השקעתי את כל כולי בכתיבת הסיפור. לא הלכתי לאודישנים, וגם הפסקתי ללכת לחוג תיאטרון שלי. הסתגרתי בחדר, מול המחשב הנייד שלי, וכתבתי. הזנחתי את כל הדברים שהשקעתי בהם, נטשתי את כל מה שחשוב לי. הדבר היחיד שהעסיק אותי היה הסיפור. כתבתי ימים שלמים, ולפעמים גם לילות. כתבתי, עד שסיימתי. הדפסתי את 67 העמודים פרי עטי, שידכתי את כולם יחדיו והגשתי אותם למורה ביום שלמחרת. עכשיו, כל שנותר היה לחכות לאירוע ההכרזה על הזוכה. לחכות ולקוות.

אני נזכרת בדברים הללו, ועולות לי דמעות לעיניים. זכיתי. אני, השחקנית העלובה, הכישלון המוחלט, הילדה המסכנה הזו שנאבקה בעקשנות, והפסידה כל פעם מחדש. אני זכיתי בתחרות. תחרות כתיבה ארצית. הספר שלי, שכתבתי בעצמי, זכה במקום הראשון. הצלחתי לעבור אלפי ילדים אחרים, וניצחתי. בפעם הראשונה בחיים שלי, ניצחתי. וויתרתי על החלום- אבל ניצחתי.

הפרס בתחרות היה כריכה והפצת הסיפור שלי. בכל חנות ספרים בארץ, ישב לו בנחת הספר הקטן, שכתבתי בעצמי. כל המורות בבית הספר אהבו אותי, והילדות קינאו כל כך. היה לי טוב. כתבתי ספרי המשך, וגם הם הוצאו לאור ונכנסו מיד לכל חנויות הספרים. הפכתי להיות סופרת קטנה, ובפעם הראשונה בחיי, היה לי טוב. הייתי מאושרת כל כך.

אם ככה, במה אני עוסקת כיום?

לא, אני לא כותבת עוד, ותודה ששאלתם. אני הרי בכלל לא אוהבת לכתוב, ואף פעם לא אהבתי.

אני שחקנית.

אני משחקת בהצגות, פרסומות ותוכניות טלוויזיה.

זה נשמע קצת מבלבל, אבל זה פשוט מאד. הסיפור שכתבתי סיפר על נערה שנאבקת על חלומה. היא רוצה להיות שחקנית מפורסמת נערצת, והספר מתאר את המאבק הנחוש שלה להגשים את חלומה. מלהקת חביבה בשם הדס קראה את הספר שלי ושאלה אותי אם הייתי רוצה להשתתף בהצגת תיאטרון, כמו הנערה בספר. סיפרתי לה שזה חלום חיי, והיא לקחה אותי. לא הייתי צריכה לעבוד אודישן, ולא נפגשתי עם בוחנים שמנמנים ובוחנות מפחידות. פשוט, קיבלו אותי. מאוחר יותר, הסבירו לי שבגלל שהייתי סופרת צעירה, ההשתתפות שלי תרמה המון להצגה. אחרי שנה של חזרות, עלתה ההצגה, ומיד הזמינו אותי לשחק בשתי הצגות נוספות.

כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר היו לי קשרים טובים, השתתפתי בתוכנית טלוויזיה והתפרסמתי. אחר כך העניינים פשוט זרמו לבד, והיום אני שחקנית במקצועי.

אם כך, אני הגשמתי את החלום שלי.