הפנימייה נעשית מפלצתית מיום ליום.

אתמול שמעתי צרחות אימים מחדר הרגיעה. בדרך כלל יש שם צעקות, אבל... זה היה שונה. חוץ מזה, הפעם אחת המדריכות נכנסה יחד עם התלמידה. מי יודע מה עשתה לה.

זאת הרגשה קשה. נראה כאילו אין מי שישמור עליי, וגם אם אמות- אף אחד לא ישים לב. אני מפחדת כל כך.

ברגעים כאלו, כמו שאתה יודע, אני חושבת על אמא. מעניין אם היא נגמלה כבר מהמנות. אני מקווה שכן. רק אמא אוהבת אותי באמת.

אתמול שמעתי את אחת הילדות מתלוננת שאחד המדריכים אנס אותה. כל כך פתטי. אז הוא אנס אותך! אז מה? הוא לא אבא שלך. חוץ מזה, זאת הפעם הראשונה שזה קרה לך. תגידי תודה ותקווי שזו תהיה הפעם האחרונה.

שוש קראה, מילה אחר מילה, ולא האמינה. האם זה מה שאלינור הרגישה? האם זאת באמת הבת שלי? מה הם עשו לה? איך הם יכלו?! אם רק היו נותנים לה להשתקם בבית. במשפחה! כל כך הרבה נשים עקרות בעולם, כל כך הרבה משפחות אומנות שהיו מוכנות לקבל את בתי הטובה... למה דווקא בפנימייה? ולמה דווקא בפנימייה הזאת, מכל הפנימיות בארץ?

שוש דפדפה מעט ביומנה הקטן של אלינור, והמשיכה לקרוא בשקיקה.

יומני שלום.

אני נגעלת מהילדות הללו. כל כך פתטיות. הן מתלוננות על כל שטות, המפונקות הללו. אני שונאת אותן. אני שונאת את כולם.

בעצם, את אמא אני אוהבת. את אמא שלי, שסחבה אותי 9 חודשים בבטן, והגנה עליי מיום היוולדי, ושמרה עליי מפני אבא. היא הרחיקה אותי מהמזרקים, גם כשהייתה מסטולה לגמרי. היא תקוותי היחידה.

ליבה של שוש פעם בחזקה. דמעה קטנה החליקה במורד לחייה, ונחתה ברכות על מיטת המעון של אלינור. עוד מעט, ילדה שלי –חשבה בהתרגשות, עוד מעט תוכלי לחבק אותי. אמא שלך הצליחה. אמא שלך לא תיגע יותר בסם, ולא תצטרך להגן עלייך עוד מפני אבא. מקווה שלא תכעסי על האיחור הקטן שלי, אהובה. הלוואי ולא תכעסי.

שוש העבירה דף, והמשיכה לקרוא.

יומן יקר!

אני מרגישה כל כך רע.

הגיעה אליי שמועה לא נעימה במיוחד: מישהי מתה מסרטן. שמעתי שהיא התלוננה כמה ימים לפני האסון- היא אמרה שכואב לה נורא הראש, שאין לה כוח לעמוד על הרגליים ושיש לה סחרחורות איומות. המדריכים התעלמו, כמובן, ואמרו לה שזה יעבור תוך כמה ימים. הלוואי שזה באמת קרה! הלוואי שבקרוב יבואו פקחים ויסגרו את המקום הנורא הזה. יכול להיות שאפילו יחזירו אותי לאמא, אם היא בכלל חיה עוד.

יומני היקר!

אלוהים שמע אותי. אלוהים שמע אותי! הוא שמע! לפני כמה דקות, קרא לי המנהל ואמר לי לארוז חפצים. לא ממש הבנתי על אילו חפצים הוא מדבר, הם הרי לקחו הכל. זה קצת הכעיס אותי, אבל זה ממש לא משנה. אתה יודע מה הוא סיפר לי? אמא נגמלה!!! היא הלכה למוסד גמילה, ואפילו לא ידעתי. איזה אושר. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מאושרת באמת. אלוהים אדירים, אני כבר לא יכולה לחכות... אני רוצה לחבק אותה. אני רוצה לבכות עליה. אני רוצה לראות את העיניים הלא- אדומות שלה. הן בטח כל כך יפות. היא תבוא לקחת אותי מחר! אני יוצאת מפה לתמיד. אני לא אסבול עוד מהטרדות, מבעיטות, מחדרי- הרגעה חשוכים, ממדריכים סוטים... אני יוצאת מכאן! אני חוזרת לאמא שלי. לאמא, שתמיד כיסתה אותי בגופה כשאבא חזר הביתה. שאף פעם לא הרשתה לי לגעת באבקות ובמזרקים. שניסתה להחזיק אותי חזק, ולשמור עליי משני המדריכים שבאו הביתה לפני שנתיים. שנאבקה עשרים וארבעה חודשים תמימים, וניצחה את הסמים. היא באה אליי! היא לוקחת אותי מחר!!! אני בוכה. מתי בכיתי לאחרונה? אני לא זוכרת. כבר כמה שנים לא בכיתי. זה בכי של שמחה. אני שמחה כל כך. אני רועדת. אמא באה!!! אמא תחבק אותי מחר. אמא אהובה שלי.

שוש בכתה. הנה אני באה אלייך, ילדתי! עוד רגע ואנחנו מתחבקות שוב. אף פעם לא תראי עוד מזרקים בבית, ואף פעם לא תריחי עוד את ריח האלכוהול של אבא. לעולם לא אתן עוד לאף אחד לקחת אותך. תמיד נהיה יחד. לא נפרד עוד!

לפתע, נשמע ציוץ חלוש מכיוון הדלת. הידית הסתובבה, והדלת נפתחה אט- אט. ליבה של שוש עמד מלכת. לרגע, נדמה היה לה שהרגע לא יסתיים לעולם, הזמן יעצור ולעולם לא תראה עוד את פני בתה אלינור. אבל הרגע עבר, והדלת נפתחה.

מדריך.

"אי... אי... איפה אלינור?" גמגמה שוש בהתרגשות.

"הבשורות שבפי קשות מאד, ואני מציע לך להישאר רגועה ככל הניתן."

ליבה של שוש החל להלום כמטורף. רגליה רעדו, ועיניה נעשו אדומות ורטובות. מה עשיתם לבת שלי? היא רצתה לשאול, אך לא הצליחה להוציא הגה מפיה.

"הייתה תאונה לא נעימה," הסביר המדריך בקרירות, "המשטרה כבר בדרך, והזמנו גם אמבולנס. אלינור נפטרה לפני דקות אחדות. אני מצטער."

שוש ישבה קפואה במקומה. המדריך קם בשקט, יצא מהחדר והותיר את שוש לבדה. היא לא יכלה לבכות, ואפילו לקום ממקומה לא יכלה. היא הייתה קפואה. לצידה, ישב לו בנחת היומן של אלינור, כאילו כלום לא קרה. שוש החליטה לפתוח אותו ולהמשיך לקרוא. היא ידעה שבעוד כמה רגעים תכנס אליה אלינור, בריאה ושלמה, תתנפל עליה בחיבוקים ותסביר שהמדריך המרושע המציא את השטויות הללו, רק כדי שתלך ותשאיר אותה לבדה.

יומן שלום.

אין עוד טעם לחיי.

אמא הייתה אמורה לבוא לפני שעתיים.

בבוקר, כשנשלחתי לחדר הרגיעה (איחרתי למסדר הבוקר בשתי דקות), המדריך הרביץ לי. אמרתי לו שהוא יכול להרביץ לי כמה שהוא רוצה, מילא אמא עוד מעט באה. הוא יצא מהכלים, ואמר לי שאמא בכלל לא נגמלה, ושרק אתמול הודיע לו המנהל שהביקור התבטל- אמא הזריקה, שוב.

כמובן שלא האמנתי לו, אבל לפני שעה, הוא נכנס לחדר שלי. נדמה לי שהוא היה קצת שיכור, כי ראיתי ביד שלו בקבוק בירה. הוא אמר לי שאמא שלי אף פעם לא תבוא, ופתאום הבנתי שהוא צודק. הרי אמא הייתה אמורה לבוא לפני שעה. ברגע אחד, הבנתי שהמנהל המציא הכל כדי לגרום לי לצפות ולקוות- ואז לנפץ לי את החלום. שמעתי שהם עושים את זה לפעמים.

אני לא מבינה מה חשבתי לעצמי. זאת אמא. זאת שוש. נולדה מכורה והיא תמות מכורה. לא הייתי צריכה להאמין בה. הייתי צריכה להיות מציאותית. היא בטח כבר קבורה לה, אי שם, באיזה חור באדמה. הסמים האלה הורגים גם את הגוף, לא רק את הנפש.

כמו שאמרתי, אין עוד טעם לחיים המסריחים שלי.

ואם מישהו מוצא את היומן הזה-

שידע לו שאני שונאת את כל העולם, וגם את אמא שלי.

אני הולכת לשים סוף לחיים שלי, עד כמה שזה נשמע מטומטם.

שלום ולא להתראות, יומן.

שוש סגרה את היומן, לאט- לאט, והניחה אותו לידה בשקט.