התאריך הכי נחמד מאז 6/6/6.

לאחר ה-12/12/12 כבר לא נזכה לתאריכים מגניבים כאלה

אני חושבת שגוף רזה זה יפה. רזון קיצוני זה מצויין ומעורר הערצה. גוף שמן מכוער בעיניי, ומעורר בי זלזול מסויים. בגלל זה אני מזלזלת בעצמי (בינתיים).

אבל הבלוגים של הפרו אנות זה רק עניין של אופנה. הן רוצות תשומת לב, הן רוצות שיחשבו שהן חזקות, כשפועל הן לא. זה שהן הופכות את הבלוג לשחור לא הופך את החיים שלהן לחיים מרים וחסרי טעם. הן לא באמת יגיעו למשקל של 29 ק"ג, וכשהן מצטלמות ל"תמונות מצב" הן נשכבות על הגב, כדי שהעצמות יבלטו והבטן תהיה שטוחה יותר.

אני מעריצה אנורקסיות אמיתיות, שיש להן כוח רצון אמיתי ושהן צמות ימים ארוכים. אבל פרו אנות מסכנות שצמו 24 שעות ורצות לרשום את זה בבלוג כהישג אדיר זה משהו אחר לגמרי (ולצום יממה זה באמת קל, מאוד קל. גם יומיים, ואפילו שלושה ימים זה לא ביג דיל. מניסיון).

יש גם אנורקסיות שעוד לא הגיעו להישגים כאלה אבל הן באמת שונאות את הגוף שלהן, באמת סובלות מזה, ולא צמות כדי להשיג עוד צומי...

אני פרו אנה טיפשה מגיל 11, ועכשיו הפסקתי עם זה ואני כבר לא צמה (אין לי מספיק כוח רצון ואני פחדנית עלובה) ורק עכשיו אני מתחילה להבין כמה מגוחכת הייתי.

ולמה כתבתי את כל זה?

כי נמאס לי שיש כ"כ הרבה בלוגי אנורקסיה בישרא, שהרוב שלהם זה בלוגים של ילדות פוזה מתלהבות. טוקיו הוטל, אימואים ואנורקסיות - כן, זה מה שבאופנה עכשיו?

המצב רוח שלי השתפר, ויש לי חשק לא מובן למחוק את שני הפוסטים הקודמים. אבל אני לא אמחק כי עוד כמה ימים בטח שוב ארגיש זוועה ואכתוב עוד כמה כאלה.

עוד 10 ימים אני טסה לצרפת, יהיה מעפן כנראה כי אני טיפשה ומפונקת והארצות היחידות שמעניינות אותי הן גרמניה ויפן. וגם הולנד ושוויץ כי הן דומות לגרמניה. ואני אוהבת גם לנסוע לרוסיה כי האנשים שם מוזרים.

מצאתי לי עוד מטרה - לצייר מנגה גאונית. אחפש רעיונות ואלמד לצייר גוף נורמלי של דמות יפנית  

מעניין אם אפשר להתעשר מקומיקס...