מחוננים זה אנשים שמערכת החינוך לא הצליחה להוציא מהם את הסקרנות

אבל מבפנים הכל רעש.

אמרו לי שאני לא יודעת להוציא את הרגשות החוצה, שאני סופגת הכל כמו ספוג ולא מדברת.
אמרו לי לדבר,לשתף

אבל אני לא רוצה.

אני רוצה ששום דבר לא יתפרק לי בין הידיים

שאנשים שילכו גם יחזרו

שאני אוכל לשבת עם עצמי ולשתוק.

בלי להזכר בעיניים כחולות, או שחורות

בלי להזכר בפרצוף העצבני, או בחיוך

את זה שהרס לי את החיים ואת זה שהרכיב אותם כמו שהם.

אני צריכה שמישהו יאסוף את החלקים שלי וידביק אותם בחזרה.

יש כל כך הרבה מילים שאני רוצה להגיד לו
שנשארות כמו חרוזים על הלשון

ואני בולעת אותן, שותקת

מקווה שכל פעם שהעיניים שלנו נפגשות, עיניים חומות בחומות יעברו כל הרגשות.

וכמו אז שישבנו בגן והיה שקט כזה

שהשקט הזה ישאר לתמיד

ואני לא אהיה מבולבלת ואני לא אקרוס כל שניה.

יש רגעים שאני חושבת שיש שני אני
אני של בחוץ ואני של בפנים

אני שמנסה לשמור על הכל שמח

ואני שבוכה בשקט
אני שצוחקת
ואני שמתגעגעת,בוכה,קורסת.

אני לא רוצה מילים ואני לא רוצה דמעות
אני רק רוצה אדם אמיתי
שיוכל להבין אותי, ולהגיד לי שלא הרסתי הכל ושהכל אפשר לתקן

אני כלכך צריכה אותם
והם כל כך נעלמים.