היום הראשון ללימודים. בואו נדבר על זה.

אני לא יודעת כמה מכם חוו את זה, אבל משום מה בסרטים, היום הזה מתואר בתור יום מלא ריגושים וכיף. במילה אחת? בולשיט.

בחיים האמיתיים היום הזה מלא במבוכה, בדידות וחוסר וודאות קיומית.

להמשך תקין של הפוסט אעדכן אתכם במספר פרטים:

אני במעונות, לבד בחדר, עוד לא התחלנו ללמוד כלום, לא מכירה אף אחד.

אז בואו אני אחלוק איתכם מספר רגעים מביכים שעברתי ביומי הראשון בטכניון (אם תהיתם למה בתחילת אוגוסט ולא באוקטובר אז.. לא עניינכם ביצ'ססססססס  ):

1. ב-11:30 בבוקר עברתי התמוטטות עצבים שכללה פאניקה פתאומית שנעלו אותי בחדר. דפקתי על הדלת 5 דק' עד שהגיע אחראי המעונות. אלוהים יודע איך הוא קלט מה עבר עליי אבל הוא אמר לי לנשום עמוק ולהיזכר איפה המפתח. ניחוש פרוע? בארנק. 

יאפ, מביך.

2. חיפשתי את בניין הלימודים שלי במשך חצי שעה. השעה הייתה צהריים, השמש יקדה מעליי. בואו נגיד שכשהגעתי לשם הייתי אשכנזיה צלויה. עוד לא הגענו לרגע המביך... התיישבו לידי 2 בנים ותוך כדי השיחה איתם הרגשתי בעגל זיעה נוטף לי על הרגל. כל מה שעבר לי בראש זה א'- "איך לעזאזל זיעה מגיעה לשם??" ב'- "אם הרגל שלי מזיעה ככה.. מה עם התחת??".

מיותר לציין שקמתי אחרונה מהספסל.

3. העברתי את יומי בחדר. תודה לבורא ה-wifi. אם לא אתה, סטודנטית בטכניון הייתה מתגלה תלויה וזה עוד לפני שהיא הספיקה להיכשל במשהו באופן רשמי. בקיצור, זה היה מתסכל ובודד. 

4. זה היה כל כך מתסכל ובודד שבאיזשהו שלב יצאתי לשבת החוצה ושקלתי לפתח שיחה עם צמח.

5. כל היום המעונות היו ריקים! שממה! דממת אלחוט! פתאום כשיצאתי מהמקלחת במגבת 2 בחורים החליטו להיכנס לחדר שנמצא מולי. אוח, עד מתי יקום??? אבל בתכלס מה אכפת לי.. חפפתי עם Dove.

בקיצור, אלה מאורעות ה-3 לאוגוסט 2014 בטכניון, ישראל, העולם, שביל החלב.

נשתמע בשמחות, חברים.