למה לחתוך ידיים כשאפשר לחתוך עוגות?

אם אנחנו יכולים פשוט להתעלם מזה.

זה כל כך מצחיק אותי. אנחנו עושים את השטות הזו פעם אחרי פעם, רק שבכל פעם אנחנו אומרים יותר דברים שלא צריך להגיד ועושים יותר, אבל אנחנו מצליחים איכשהו להתעלם מזה. וכל פעם זה נראה כאילו אוקיי, הפעם אי אפשר להתעלם, זה כבר יותר מדי, אבל אנחנו מתעלמים בכל זאת. ואולי גם הפעם יש לי איפשהו את התקווה הקטנה הזו שגם הפעם נתעלם מזה. אני מרגישה שזה יהיה קשה להתעלם, אבל תמיד הרגשתי ככה ותמיד התעלמנו מזה, אז אולי גם הפעם זה יצליח. אולי זה תמיד יצליח!

בדרך הביתה ניסיתי קצת לבכות באוטו אבל זה לא הלך. העברתי תחנות רדיו באמוק כדי שיפגוש אותי שיר שאני אוהבת, כי ידעתי שאם הם ישימו שיר שאני אוהבת - לא בהכרח עצוב, אז אני אבכה וממש רציתי לבכות. אבל כמובן שהם לא שמו. ואני לא בכיתי.

עכשיו בבית אני מנסה לחפש ביוטיוב שיר שאני אוהבת כי אני רוצה לשמוע שיר שאני אוהבת אבל אני שוב לא מצליחה. כל השירים שאני שומעת לא קולעים לשום דבר. תמיד באוטו אני שומעת שירים שאני אוהבת ואז שוכחת. אבל כשאני לא שוכחת, זה בכלל לא אומר שזה מצליח. פתאום נראה שהשיר שזכרתי ושמעתי באוטו סתם נשמע נחמד באוטו אבל בעצם הוא דבילי. השירים הטובים באמת הם לא שירים ספציפיים אלא שירים ספונטניים וקולעים.

OMG זה בלתי אפשרי. אני תוך כדי כתיבה מאזינה לגלגלצ והנה הם קלעו. הם שמו לשיר האחרון של השעה את The arcade fire, שאיך שכחתי מהם, ואת השיר שלהם wake up שאני מאוד מאוד אוהבת. טוב לי עכשיו. ספונטני וקולע, כל כך.

כל המחשבות המעצבנות האלו גורמות לי לרצות לעבוד בשדה בוקר או לברוח ללונדון אבל זה מפחיד נורא נורא. פתאום אני קולטת שאני בעצם אדם נורא פחדן. אני לא עושה שום דבר שמפחיד אותי אלא אם כן אני חוקרת עליו ומספיק ויודעת עליו הכל ואז בעצם הוא כבר לא כל כך מפחיד אז למה בעצם שאני לא אעשה אותו.

אני שונאת את זה שחלק גדול מהמחשבות שלי נתונות לישות אחת ויחידה. זה נוראי בעיניי. ואני לא יודעת מה לעשות כדי להחזיר את הגלגל אחורה עכשיו. אני מניחה שלהתעלם יעשה את העבודה. אז אם ככה למה לעזאזל אני מדברת איתו עכשיו. אוקיי כי אני רוצה את זה אבל פוחדת. אבל בגלל שאני פוחדת אני לא רוצה אז מה ההבדל בכלל.

אני לא רוצה לסיים לכתוב עכשיו. לא כתבתי שום דבר הגון ששווה לפרסם.

אני פתאום פוחדת שאני לא רוצה ללמוד רפואה