למה לחתוך ידיים כשאפשר לחתוך עוגות?

כבר מיליון פעם שאני פותחת את מסך הכתיבה כי אני רוצה לכתוב. לא, אני פותחת את מסך הכתיבה כי אני רוצה שיהיה כאן משהו כתוב. כן בדיוק, אני רוצה שמשהו יהיה כתוב איפשהו. אבל הוא נשאר פתוח הרבה זמן, ואז אני סוגרת אותו. ופותחת שוב. זה נשאר ריק כבר הרבה מדי זמן, אבל גם מספיק זמן בשביל שאני אוכל להתחיל בזה את הכתיבה שלי, וככה זה קורה שהבעיה היא לפעמים גם הפתרון.

דברים שחייבים להפסיק:
* חייבת להפסיק לקנות ספרים. אני באמת חייבת, כי זה גומר לי את כל הכסף. מאז יום ראשון קניתי 5 ספרים, ואני לא מספיקה אפילו לקרוא אותם, אז די. אני נשבעת כאן ועכשיו שאפסיק לקנות ספרים עד שאקרא לפחות 7.

* חייבת להפסיק להתעצל ולהחליט עם עצמי מה אני בדיוק רוצה לעשות

* חייבת לנסוע למקומות רחוקים עם השראה ולהתאמן על לרשום, זה חשוב לי שזה יצליח. ולכתוב רעיונות לכתיבה בפנקס

* להפסיק לשנוא את עצמי עמוק עמוק בפנים

* חייבת לאהוב לשנוא את עצמי. זה ככ פתטי

excuse me but can i be you for a while?

אני כל כך מצחיקה שאני מכניסה את עצמי לסרטים לא הגיוניים ואפילו מאמינה בהם. זה קצת מפחיד אבל אני באמת יכולה לחיות בתוך הראש שלי ולפעמים ממש להתבלבל מה במציאות ומה לא. עם דיברתי שלשום עם מישהו בראש שלי, אני לא ארגיש כאילו לא ראיתי אותו שבועיים - שזו האמת, אלא שכן .. מה.. התראינו שלשום. איפה? אממ.. שם, נו. לא זוכרת. אבל בטוח התראינו שלשום. אני זוכרת.

יש מצב שהכנסתי את הילדון הקטן לסרטים. יש מצב שהוא חושב שבאמת רציתי איתו משהו רציני. איזה לא נעים. ובעיקר חבל כי בטח בגלל זה הוא מתרחק אבל הוא חייב להבין שהאינסטינקט הראשוני שלי הוא בדרך כלל האמת ומה שאני אומרת אחרי שבוע שאני טוחנת לעצמי דברים בראש, כדי כביכול לרצות אותו או את העולם או לא יודעת מה, אלו דברים שהם השקר. אז שייצא מהסרט ושנלך כבר ללונה פארק. אידיוט.

וחוץ מזה, כל החרא הזה בא ביחד. הבחור השני סיפר לי שהרגשות שלו אליי חזרו וכל העניין. תאמינו לי, יש לו חתיכת ביצים... אבל לא הולכים עם מישהו בגלל הביצים שלו. בדרך כלל. ואני עוד טבעונית. אה כן אני טבעונית, זה טוב. אז כמובן שאמרתי לו שזה לא מתאים מבחינתי וכל העניין הזה, הוא לקח את זה טוב באופן מפתיע אבל הוא קצת עושה לי הצגה ולא נעים לי לעשות לבן אדם כזה חשוב רע בלב. אתם יודעים, אחרי שאני מרצה שנים על חברות אפלטונית בין בחור לבחורה וכמה שזה אדיר ומגניב ואחלה ובעיקר אפשרי, החבר הכי טוב שלי מתפוצץ לי בפנים עם זה. עכשיו, איך אני בדיוק אמורה להרגיש, כשלוקחים לי דרך חיים שאני בניתי במשך שנים, -שנים-, ומחרבנים עליה?

זה לא הכי נעים בעולם. וזה בעיקר גורם לעולם שלך להיות ברעידת אדמה של ערכים. ולפקפק בהכל. זה חבל.

אני חייבת להפסיק לדמיין מה יקרה אם ההורים שלי ימותו. זה די גרוע . אני חייבת להפסיק לדמיין דברים נוראיים בראש. הראש שלי פשוט מוכרח להפסיק לעבוד... זה קטע כזה שהוא הורס לי את החיים.

אני רוצה להיות מלאך מ'מלאכים בשמי ברלין'.