נמאס לי לחזור לאותה נקודה פעם בחודשיים ובאלי לשתות ולשתות ולשתות.
שיקול דעת וכושר שיפוט ברצפה, פתאום אני כבר לא כ"כ חכמה.
אני לא מצליחה להשתחרר ממך וזה אוכל אותי ונכנס לי לחלומות ואיכשהו נגמרו לי הדמעות.
לא יכולה לראות אותך בכל מקום שאליו אני מסתכלת ולא יכולה לראות אותך בכלל.
אפילו כשהבעיה כבר לא רלוונטית היא עדיין הורסת וצובטת ואני עדיין רוצה לפתור השאלה באיזו דרך
מתי אני אהיה מרוצה?
למה כ"כ מסובך לסיים משהו טוב? ואולי בכלל אי אפשר?
למה כל התחלה חדשה רקובה יותר מהקודמת? ואולי בכלל אף פעם לא התחלתי משהו חדש?
גם אם אשתה את כל הים הוא לא ירווה את צמאוני
לעוד יום קרוב אליייך
לעוד יום בזרועותייך
גם אם אשב תחת שמש
לא ישרפו אותי קרניה
כמו ליבי נשרף בלהבות אהבתך
כמו ליבי נשרף בלהבות אהבתך...
אלו היו מליון צרות בפוסט אחד, סלט.
עידן רייכל מבין אותי הכי טוב מכולם.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~AMPM